כונס נכסים לא יקבל שכרו לכן לא מילא הנחיות רשם ההוצל"פ

בעירעור מבוקש לקבוע כי כונסת הנכסים פועלת ופעלה בהשכרת הנכס לפי הצוו לירידה לנכסים ולא על פי המינוי בלישכת ההוצל"פ. החלטת כב' הרשם ערן אביטל ניתנה ביום 16.1.18, ערעור עליה הוגש לביהמ"ש לעינייני מישפחה ביום 1.2.18 והועבר לבית משפט זה. ביום 10.5.18 ניתנה החלטה נוספת של כב' הרשם אביטל בהחלטה זו הורה כב' הרשם לכונסת הנכסים להעביר את הכסף שגבתה כתוצאה מהשכרת הנכסים לתיק ההוצל"פ, כאשר הוא קובע כי להבנתו תיק בית המשפט שמכוחו הוטלו קנסות על המשיב ומכוחו מונו כונסי הנכסים לפי הצוו לירידה לנכסים, ניסגר, וכיון שכך, הורה להעביר את הכסף לתיק ההוצל"פ. על החלטה זו הוגשה בר"ע, בה למעשה חוזרת כונסת הנכסים על טענותיה לפיהן אין לרשם ההוצל"פ סמכות לבטל צו מינוי של בית המשפט המחוזי.

מבקשות שונות שהוגשו במהלך השנים על ידי כונס הנכסים לתיק ההוצל"פ, כולל בקשות לשכר טירחה ואחרות, עולה שכונסי הנכסים עצמם סברו שהם פועלים מכח צו המינוי בהוצל"פ. לא זו בלבד, אלא שצו הירידה לנכסים שהיה מותנה בכך שהמשיב לא מקיים את פסק הדין בוטלו, שכן המשיב מילא אחר כל חיוביו לפי פסק הדין כאשר נתן למערער ולבאי כוחו יפוי כח לפעול לקיום כל חיוביו ולבטל כל הליך שנקט נגד המערער בערכאות כלשהן כולל בבלגיה.

אף אם בדרך כלל נכון היה להפנות את הצד שטוען שקיים את פסק הדין, וממילא הצוו לביזיון בית המשפט שניתן נגדו בטל, לביהמ"ש על מנת שיקבע כך. בנידון דנן, לאור חלוף הזמן (כ-30 שנה) נראה, כי נכון יהיה להפנות דוקא את כונסי הנכסים להגיש את הבקשה ולקבל החלטה הן לגבי עצם זכותם להמשיך ולפעול ככונסי נכסים לצורך ירידה לנכסים והן הוראות לגבי הסכומים שכבר נגבו ומצויים בחשבון הנאמנות.

וכן על מנת שיינתנו הנחיות לגבי סכומי הכסף שנגבו כבר במסגרת ההליכים של הירידה לנכסים אם יקבע שהם אכן נגבו כתוצאה מצוי הירידה לנכסים.

...

התוצאה היא אפוא כדלקמן: הערעור בתיק 1182-02-18 נמחק, שכן הוא אינו רלבנטי יותר, ולהחלטה שניתנה בו שלא היתה אופרטיבית ולא סופית, בקשר למקור הסמכות לפעולותיה של כונסת הנכסים, לא תהיה משמעות.

בעל תפקיד אמור לפעול על פי הדין ועל פי הנחיות והוראות בית המשפט, ויש לאפשר לו לעבוד תחת מטריית הגנה מסוימת, על מנת לאפשר לו לבצע את תפקידו ללא חשש וללא מורא מבעלי אינטרסים כאלה ואחרים.

לפיכך, נקודת המוצא היא שהטלת אחריות אישית על בעל תפקיד היא צעד חריג המחייב נקיטת זהירות רבה בטרם הפעלתה, ובודאי כאשר קיימות סנקציות חלופיות כנגד בעל תפקיד שמעל או התרשל בתפקידו, כגון הפחתת שכרו או העברה מתפקידו.

אמנם נכון הוא שסעיף 58 בחוק ההוצאה לפועל קובע שליו"ר ההוצל"פ סמכות לחייב כונס נכסים בפצוי בגין הנזק שניגרם עקב אי מילוי חובותיו על פי אותו הפרק בחוק, אלא שחייב הטוען לנזקים שגרם הכונס אינו מוגבל לתביעה לפי סעיף 58 בחוק ואינו מוגבל להגשתה בגדרי לישכת ההוצאה לפועל.

הכונס נאחז בסיכומיו בהחלטת רשם ההוצל"פ מיום 1.5.2016 שהורה לו להגיש "הצעה עדכנית לקידום הליכי מימוש הנכס, אשר תיכלול הערכת שווי הנכס, הן במצבו הנוכחי והן במצב מיטבי, לאחר סילוק ידם של החייבים מן השטח בו הם מחזיקים" - כאסמכתא לכך שהרשם אכן לא קיבל עדיין החלטה בבקשת הפינוי והוא מתעתד לעשות כן. לא שוכנעתי שפרשנות הכונס להחלטה היא הפרשנות הנכונה, שהרי אילו היה סבור רשם ההוצל"פ שצו הפינוי משנת 2005 לא הושלם עד תומו – היה ניתן להשלים צו זה. אלא שהרשם היתייחס בהחלטה זו לטענות הכונס שהחזקת החייבים בשולי הנכס פוגעת במכירתו ועל כן ביקש הערכה למימוש הן כאשר התובעים במקומם והן לאחר פינויים מהשטח הנוסף.

...

למען הסר ספק אני דוחה את טענת הנתבעים בסיכומיהם (שהועלתה בסתירה לאישורם כמתואר לעיל כדוגמת סעיף 38.4 בסיכומי הכונס) שהסכם המכר עם בן-עטר בוטל רק בשנת 2014 ולא בשנת 2007.

משעה שאין בנמצא, אף לא מטעם התובעים שנטל ההוכחה רובץ על כתפיהם, כל שמאות היכולה ללמד על ירידת ערך כאמור, וסקירה גסה של השמאויות לאורך השנים, ועל אף הבדלי ההנחות בינהן, לא מלמדת אף היא על ירידת ערך מהותית אך בשל חלוף השנים – לא הוכחה תביעת התובעים בראש נזק זה והיא נדחית.

בנסיבות אלו, בהתחשב במכלול הנתונים ואף לאור סוגיית האשם התורם כמפורט לעיל, סבורני שיש להעמיד את הפיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים אך בשל התנהלות הכונס והתמשכות הליכי הכינוס מעבר לסביר, בסך של 40,000 ₪ נכון להיום.

ככל שהדבר עדיין כך – יש לשקול מה המשמעות המעשית והמשפטית של מחדל זה. סוף דבר ענייננו בתביעה נזיקית בטענה שרשלנות כונס נכסים בהתמשכות הליכי-הכינוס ובאי-מכירת בית המגורים של התובעים במסגרת הליך הוצאה לפועל גרמה לתובעים נזקים שונים.

לא מצאתי כי הוצג טעם על פיו לא יקבל ביה"מ את מסקנות בעל התפקיד שמונה לבדיקה מטעמו של ביה"מ. משנחה דעת בעלי התפקיד בעיניין ומשלא הוצגה כרטסת המאששת טענות הנושה, או כל ראיה אחרת התומכת בטענותיו ומאחר שממלא בהעדר חוות דעת של מומחה חשבונאי בעיניין, אין בידי בית המשפט כלים לבחינת היתנהלות הכלכלית במסגרת החברה ולא מן הנמנע כי מדובר אכן בטעויות חשבונאיות ורישום שגוי בספרים, כפי שטענו החייב ובעלי התפקיד,אין בטענות הנושה די כדי לקבוע שמדובר בהברחת כספים, או בשיתוף פעולה חסר תום לב בין שמאילוב לחייב, באופן שיש בו כדי למנוע הכרזתו של החייב.

גם אם הייתה מתקבלת טענת הנושה (ולא כך הוא) כי אכן ישנו "הפרש" לזכות החייב, ממילא לא ניתן לגבותו מאת החייב עצמו (כפי שדרש הנושה בפנייתו עובר לישיבה אליה לא התייצב) שכן מדובר בהתקשרות בין חברה בע"מ המהוה אישיות משפטית נפרדת, לשמאילוב.

עו"ד ראובן שרגיל ישמש כנאמן בהליך עפ"י כתב המינוי שנחתם ויחתום על כתב התחייבות עצמית בסך 50,000 ש"ח. לאור תוצאות ההליך, ישולמו הוצאות ההליך ושכר המנהל המיוחד, בהתאם להנחיות הכונ"ר. הנאמן והכנ"ר ביקשו לאמץ תכנית פרעון מוסכמת (לאחרונה הגיש החייב הודעה כי לאור הוצאתו לחל"ת יש לגבש תכנית פרעון חדשה), במסגרתה יפדה החייב את זכויותיו במקרקעין (גוש 11557 חלקה 48 תת חלקה 4) תמורת סך של 150,000 ₪.

החייב היתנגד לבקשת הנושה המובטח,אך לא הציג כל טעם משפטי עינייני המונע מהנושה מימוש הבטוחה שבידו בהתאם לסעיף 14 לשטר המישכון וחוק ההוצאה לפועל (סע' 81ב1 (ג) (2) לפיהם גם אם אין פיגורים בתשלומי ההלוואה רשאי הנושה לפעול בהליכי מימוש ודי בצו לכנוס נכסיו של החייב.

כפי שכבר צוין בהחלטה קודמת, לפס"ד אלבו (אליו הפנה המנהל המיוחד לעניין דרך החישוב),אין רלוואנטיות במקרה זה שכן שם הנושה המובטח לא עמד על זכותו לממש את הנכס ולכן השווי לגילום הזכויות בהליך הפש"ר הביא בחשבון את שווי הנכס כתפוס.

אשר לאופן המימוש ומידת הפיקוח, בשים לב להבדל בין גובה הבטוחה (כ700,000 ₪) ולבין שווי המקרקעין (1.3 מיליון ₪ לפי חוו"ד שמאי מיום 12.9.19), אך מנגד לאור העובדה שלנושה המובטח יש אינטרס גם כנושה רגיל למקסם שווי מכירה, ובהעדר היתנגדות בעלי התפקיד, ולמעשה בהעדר כל טענה אשר לאופן המימוש מצד החייב עצמו,הרי ככל שהנושה המובטח עומד על זכותו,הרי הוא רשאי להמשיך בהליכי המימוש בתיק ההוצל"פ, בפקוח רשם ההוצאה לפועל והנאמן.

...

משעמדת בעלי התפקיד גם בעניין זה היא שהחייב מתנהל בצורה תקינה, שוכנעתי כי יש להעדיף את שיקולי השיקום ולהכריז על החייב פושט רגל.

לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה ומכריזה כי החייב פושט רגל.

לאור האמור,לא מצאתי להיעתר לבקשת החייב לקבוע דיון נוסף בעניין וככל שהנושה המובטח ישתכנע מטיעוני החייב והחישוב שערך החייב ויודיע כי הוא אינו עומד על מימוש הבטוחה שבידו,ברי כי תיבחן תכנית הפירעון אשר כפי שכבר נקבע בדיון האחרון שהתקיים, הינה על פניה סבירה.ככל שהנושה המובטח לא ישתכנע מחישובי החייב,הרי לא ניתן ממלא למנוע ממנו את מימוש הבטוחה.

לטענתה "לאחר שסיימנו לחתום" על הטופס "ביקשתי לקבל צלום מהטופס שרחל לא הסכימה, נתנה לי טופס ריק" ו"רק לאחר כ-9 שנים במהלך התביעה בתל אביב" הציג הבנק את המסמך "שרחל הוסיפה בו פרטים בכתב ידה, לאחר שחתמנו". יש קושי ליתן אמון בטענה כי במעמד מילוי הבקשה להלוואה כל שנעשה הוא כתיבת מיקום הבית וחתימת התובעים בשני מקומות, על בקשה ריקה, מבלי שמולאו בנוכחותם הפרטים הבסיסיים של תנאי ההלוואה בעמוד הראשון ופרטיהם האישיים של מקבלי ההלוואה המופיעים בעמוד השני (מספרי תעודת זהות, תאריכי לידה, מספרי טלפון וכדומה).

לגופו של עניין, אין לקבל את טענת התובעים כי מדובר במסמך "מפוברק" וכי "רחל הוסיפה בו פרטים בכתב ידה, לאחר שחתמנו". כפי שנקבע לעיל, הטענה כי התובעים מילאו רק את פרטי מיקום הבית, חתמו על הבקשה והותירו את כל יתר המסמך ריק, לא הוכחה, ובמיוחד טענתם כי "לאחר שסיימנו לחתום ביקשתי לקבל צלום מהטופס שרחל לא הסכימה, נתנה לי טופס זה ריק". אין זה מתקבל, כי במעמד מילוי בקשה להלוואה בסכום לא מבוטל של קרוב לחצי מיליון שקלים, לא ימולאו בנוכחות הלווים פרטי ההלוואה המבוקשת (בעמוד הראשון), פרטיהם האישיים של התובעים (בעמוד השני) ופרטיו של הנכס (בעמוד הרביעי), ותחת זאת יימסר להם טופס ריק.

לטענתם הבנק פעל במניפולציות והטעיות שיטתיות כדי להשיג מינוי מהיר של כונסת נכסים, וזאת בשיתוף פעולה עם נתבעת 3 ש"הכתיבה ואף גררה את הבנק" לתמוך בה, מתוך "כוונתה ורצונה העז" להיתמנות ככונסת, לשם "התעשרות שלא כדין על חשבון פגיעה בתובעים". אין לקבל את טענת התובעים.

התובעים מלינים על כך שחרף האמור, "הכונסת לא הגישה בקשה להפרדת המיגרש למינהל, גם לא פנתה לר' ההוצל"פ לקבל הוראות לפי כתב מינויה, ואף לא אחרי הנחיית כבוד השופט זפט בהחלטתו לעיל, לגבי הפרדת המיגרש". ואולם, על פי סעיף 54(א) לחוק ההוצל"פ שעניינו בסמכויותיו וחובותיו של כונס הנכסים, "כונס הנכסים יקח לרשותו את הנכס שנתמנה לו, ינהלו, ימכרנו, יממשו ויעשה בו כפי שיורה רשם ההוצאה לפועל; וידו של כונס הנכסים בכל אלה כיד החייב". מכאן, שהצדק עם הנתבעים כי משמונתה הכונסת על ידי רשמת ההוצל"פ למימוש שטר מישכון על הנחלה כולה, לא היה מחובתה לפעול לפיצולה ולמכירת חלק ממנה בלבד.

זאת ועוד, מדובר בטענות שהמקום לבררן היה במסגרת הליך הכנוס בשעתו ולא אישית מול הכונסת במסגרת הליך זה. משניתן לכל המפורט לעיל אישורה של רשמת ההוצל"פ, התובעים לא ערערו על החלטותיה בנוגע לתשלום ארנונה ביתר וגובה שכר הטירחה שנפסק, וערעור שהגישו בנוגע למועד שיחרור הכספים מקופת הכנוס נדחה על ידי בית משפט השלום ביום 30.5.2013 ונקבע כי חלוקת הכספים שבקשו התובעים לא הייתה אפשרית ו"הקדימה את זמנה" (רע"צ 43933-03-13) – נסתם הגולל על הדיון בסוגיות האמורות.

לא זו בלבד שלא הוכח כי הכונסת פעלה מתוך אינטרס אישי, אלא שניכר כי הכונסת ביצעה תפקידה על פי הוראות החוק ובהתאם להנחיותיה ואישורה של רשמת ההוצל"פ. למען שלמות הדברים יש להוסיף כי גם לא הוכחה הטענה כי הבנק "חיבל ועיכב את שיחרור התובע מכבלי פש"ר בכמה חודשים, בניצול לרעה של הליכים, ללא שום סיבה ותוך גרימת ענוי דין, הוצאות ועוגמת נפש לתובע". עיון בהתנגדותם של הבנק להצעת הסדר עם התובע במסגרת הליך פשיטת הרגל, כפי שהובאה בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת בפש"ר 238-10 (נספח 162), מלמד כי זו נשענה על שיקולים לגטמיים וכי לא נעשתה מתוך רצון "להפריע בזדון לתובע בשחרורו מהפש"ר, וללא כל סיבה של ממש". טענות בנוגע להעברת הזכויות בנחלה לזוכה ורישומם על שמה טענות התובעים בנוגע לשלב זה של הליך המימוש מיתמקדות בנתבעת 4, רשות מקרקעי ישראל, כי "שתפה פעולה" עם הכונסת ורשמה את הזכויות בנחלה על שם הזוכה "באורח פקטבי", שלא על פי נהלי המינהל "ובהתעלם ממצב משפטי קיים". התובעים מפנים לשורה של פגמים שלטענתם נפלו באישור רישום הזכויות בנחלה על שמה של הזוכה: רישום הזכויות בנחלה על שם הזוכה נעשה על ידי נתבעת 4 בנגוד לדין ולנהלי רמ"י; הזוכה חתמה עם חברת זמירי על הסכם תוספת לעיבוד הנחלה עוד לפני רישום זכויותיה ובכך הפרה את הוראות רמ"י, ונתבעת 4 פעלה בחוסר תום לב עת הסכימה לרישום הזכויות על שם הזוכה, אף שלטענת התובעים ידעה על הסכם התוספת האמור; על פי נהלי רמ"י אין לרשום זכויות בנחלה על שם יחיד שהוא נשוי ומשכך נתבעת 4 לא היתה רשאית לרשום את הזוכה כבעלת זכויות בנחלה, בהיותה נשואה; הזוכה אינה חקלאית ומשכך לא ניתן היה להעביר את הזכויות בקרקע החקלאית לידי מי שאינו מעבד אותן; הזוכה ביצעה בנחלה חריגות בניה ללא היתר והמינהל הסכים לרישום חרף ידיעתו על ביצוע עבירות של חוק התיכנון והבניה; היה על המינהל לסרב לרשום את העברת הזכויות, ביודעו כי קיים הליך תלוי ועומד בנוגע להקף המישכון; היה על המינהל להמנע מהעברת הזכויות או לבקש הוראות מראש ההוצל"פ, בנסיבות בהן הבקשה להעברת הזכויות על שם הרוכשת הוגשה לאחר בקשת התובעים להפרדת המיגרש מהנחלה, ולטפל בבקשה לפיצול קודם לכן.

...

בהחלטה נקבע כי "המבקשים היו אלה שפנו לבנק בבקשה להתחיל בהליכים למימוש בית המגורים, על מנת לפרוע את חובם" וגם בכתב התביעה שהגישו הם "אינם חולקים על כך שהבנק זכאי לממש את בית המגורים", ומשכך "אין מקום להיעתר לסעד המבוקש ולעכב את פינוי הבית". בית המשפט העליון הדגיש כי "אין בהחלטתי זו כדי להביע כל עמדה ביחס לשאלה האם כוונת הצדדים היתה כי תמורת ההלוואות תשועבד הנחלה כולה או בית המגורים בלבד. טענותיהם של המבקשים בעניין זה יתבררו בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי". ביום 30.11.2011 פונו התובעים מבית המגורים.

משנקבע כי הליך הפרסום והמכר נעשו כהלכה וכי המחיר שבו נמכרה הנחלה ראוי, ממילא נדחות טענות אלה.

טענות נוספות בדבר התנהלות הכונסת שנועדה לפי הטענה לפגוע ואף להשפיל את התובעים – דינן להידחות.

כך טענו כי בעצם הענקת הנחת גיל לתובע, המינהל "ידע וחזקה עליו שידע" שהתובע אינו מסוגל להמשיך לעבד את המטעים או להשגיח עליהם כבעבר, "וידע שהעבירם לעיבוד חקלאי אחר וכן ידע כי בריאותו של התובע התדרדרה". סוף דבר התביעה נדחית.

בית משפט השלום בפתח תקווה 22 ספטמבר 2022 תא"מ 58644-12-20 דחבש נ' שקד בפני כב' הרשם הבכיר אורן כרמלי תובע שאול דחבש נתבעת מלכה שקד פסק דין

בנוגע להסכם שכה"ט השני טוען התובע כי למרות שהכין את הדרוש לצורך פתיחת תיק ההוצל"פ לא קיבל את אישור הנתבעת או אחותה שליוותה אותה לנקוט הליכי הוצל"פ והנתבעת ביקשה להפסיק את ייצוגו.

ועוד, לא נסתרה גרסתו של התובע כי קיבל הנחייה שלא לפעול ללא הסכמתה של הגב' אילה אפרתי (עמ' 4, ש' 26).

מכל האמור אני מוצא כי לאחר חתימת הסכם שכר הטירחה השני, הודיעה הנתבעת לתובע על הפסקת ייצוג בתיק והתחייבה לשלם לו עד לאותו מועד עבור טירחתו סך של 20,000 ₪ +מע"מ. עיקר טענתה של הנתבעת היא כי לא היתה תוחלת להליכי הוצל"פ ולכן לא היה מקום כלל להתחייב כלפי התובע לתשלום שכר טירחתו; ומכאן שהתחייבותה לשאת באותו תשלום היתה על בסיס מצג שוא של התובע כי ניתן לבצע את פסק דין במסגרת הליכי הוצל"פ. אלא שלא כך הדבר.

ההכרעה בעיניין הרכב הפכה לתשלום קצוב וברור בסע' 4 לפסה"ד המשלים; ההכרעה לעניין המטלטלין הוסדרה ממילא בעירעור בבית המשפט המחוזי (סע' 2 לפסק הדין המשלים); ההכרעה בעיניין חשבונות הבנק (סע' 18 בפסה"ד מיום 3/1/16) נפרטה לסכומים קצובים בסע' 5 לפסה"ד המשלים; באשר לבית המגורים ניתנה הוראה מפורשת בסע' 23.7 לפסק הדין מיום 3/1/16 כי הליכי הבצוע יהיו במסגרת הליכי הוצל"פ. יש בכך גם ללמד כי בית המשפט עצמו סבר שכל החיובים למעט בנוגע לנכסי המקרקעין הם חיובים כספיים ברורים וקצובים שלא נידרשת בהם מעורבות של בית המשפט במימוש פסק הדין ולכן קבע באופן מפורש כי גם ביצוע פסק הדין לעניין נכס המקרקעין יתנהל בלישכת ההוצל"פ. לא סביר כי בית המשפט לעינייני מישפחה סבר כי ביצוע פסק הדין לעניין נכס המקרקעין הדורש מינוי כונס נכסים ופקוח, הוא שיועבר ללישכת ההוצל"פ, בעוד שדוקא החיובים הכספיים הקצובים בפסק הדין יישארו לבצוע בפיקוחו של בית המשפט.

...

משעמד התובע על תשלום עבור טרחתו עד לאותו שלב וביקש סך של 20,000 ₪ +מע"מ (מכתב דרישה צורף כנספח ח' לכתב התביעה), הודיעה אילה אחותה של הנתבעת כי הנתבעת תשלם לתובע 20,000 ₪ +מע"מ ואף ביקשה כי התובע יוותר על המינוי שלו ככונס נכסים בתיק של הנתבעת (הודעת דוא"ל מיום 13/7/20.

בהקשר זה הרי שככל שהיתה מוגשת הבקשה למימוש פסה"ד בלשכת ההוצל"פ והבקשה היתה נדחית מחמת שנדרש אישורו המקדים של בית המשפט, הרי שממילא היה נדרש התובע לפנות לבית המשפט – לצורך ביצוע פסק הדין בפיקוח בית המשפט או לקבלת אישורו לגבייה במסגרת הליכי הוצל"פ. כל זאת גם אם שגה ופנה תחילה ללשכת ההוצל"פ. ואולם, אין בכך בלבד כדי לקבוע שכל פעולותיו של התובע עד אותו מועד הן חסרות תוחלת מעיקרן.

התוצאה: אשר על כן אני מחייב את הנתבעת להוסיף ולשלם לתובע 23,400 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 13/7/20 ועד למועד התשלום בפועל.