כאבים בגב תחתון מתאונת דרכים

בתעוד השני (13:07) צוין שהתובעת התלוננה על "כאב גב תחתון. החמרה במשך חודש ימים באיזור טורקאלי וצווארי. הופעת סקוליאוזיס בשנים האחרונות אחרי תאונת דרכים". מימצאי הבדיקה העקריים שצוינו על ידי הרופאה הנם- "רגישות במישוש ע"ש טורקאלי, צוארי. מעט מוגבלות בתנועות ע"ש טורקאלי". נרשמה איבחנה משוערת שקשרה את הכאב בגב התחתון לתאונת דרכים, הוטבעה על המסמך חותמת "תאונת דרכים", והתובעת הופנתה לצילום רנטגן של כל עמוד השידרה.

...

בשים לב לנסיבות העניין, סבורני שלא פורטו בחוות דעתו טעמים משכנעים דיים לצורך ביסוס של הקשר סיבתי בין התאונה שאירעה ביום 6.11.1999, לבין הנכות שנמצאה אצל התובעת, על פי ממצאי בבדיקת ההדמיה, שעמדה בפניו, משנת 2006.

באשר לבדיקת ההדמיה שעמדה בפני פרופ' עטר לא ברור האם בחן את ממצאיה באופן בלתי אמצעי, או שהסתמך על ממצאי הפענוח של הרדיולוג, בעוד שד"ר ולן העיד שבדק את בדיקות ההדמיה באופן בלתי אמצעי, והגיע למסקנה שהבלט בדיסק אינו כתוצאה מתאונה, אלא בשל שינויים פיסיולוגיים.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית בשל אי הוכחת קשר סיבתי בין תאונת הדרכים שאירעה ביום 6.11.1999 לבין הנכות בגב התחתון.

וכך קבע המומחה הנכבד בסיכום חוות דעתו העיקרית: "מדובר באשה שעברה שתי תאונות דרכים. הראשונה בתאריך 12.8.07, תאונה שגרמה לה כאבי גב תחתון וכתוצאה ממנה לא היתה מסוגלת לעבוד תקופה קצרה. לאחר טפול בקופ"ח, השתפר מצבה ולדבריה כיום אינה סובלת מכאבי גב תחתון.

...

כאמור לעיל, ראיות חפציות אין (תלושי שכר, דוחות רווח והפסד, שומות ו/או דוחות שומה ועוד ראיות שהיו עשויות להוביל למסקנה כי לטענותיה של התובעת בעל פה יש סימוכין ותימוכין), עדותה של התובעת עדות יחידה במשפט וזו לא התאפיינה במדדים שעל בסיסם ניתן לקבוע ממצאים חד משמעיים, כבמקרים אחרים.

לאור כל המצוי בידיי, אני קובע כי בסיס הכנסתה של התובעת לפיצוי בגין התאונות עומד על סך של 4,300 ש"ח לחודש, כשכר המינימום במשק לחודש 6/2014.

אני מקבל את טענת התובעת כי תוכל להמשיך ולעסוק במקצועה עד גיל 70.

אני מקבל את טענת ב"כ הנתבעות בעניין זה. עם זאת, קבלות אחרות שצורפו לכתב התביעה, תחשיב הנזק ונשמטו בשגגה או מפאת כל סיבה אחרת מנספחי תצהירה של התובעת ראויים להתייחסות.

סוף דבר וסיכום: התובעת עברה שתי תאונות דרכים אשר הותירו בה נכות כוללת בשיעור 14.5%.

הוועדה מציינת כי קיים עבר רפואי רלוואנטי הכולל תלונות על כאבי גב תחתון בעקבות תאונת דרכים משנת 2010 וכן תעוד בדבר מיגבלה עקב כאבי גב מחודש 10/2009.

...

אציין בהקשר זה, כי אומנם הוועדה אינה נדרשת להתייחס לכל חוליה וחוליה בבדיקת ה- CT, עם זאת השילוב של היעדר התייחסות עם עמדתה לפיה ממצאיו ד"ר דוידוביץ הם על רקע ניווני – אינה נהירה דיה ולכן, יש לקבל את הערעור בעניין זה. לטענת המערערת, הועדה לא התייחסה לאישורו של ד"ר שלמה דוידוביץ מיום 21.7.19 המציין כי ככל הנראה מדובר בפגיעה עצבית קבועה.

לאחר שבחנתי את טענת המערערת אל מול הוראת פסק הדין המחזיר ולשון פרוטוקול הועדה מצאתי שאכן הועדה לא מציינת כי עיינה במסמכים רפואיים מטעם ד"ר דוידוביץ מיום 10.2.2019 ומיום 21.7.2019 אולם בפרק "מסקנות" מציינת הועדה את ממצאי ד"ר דוידוביץ ומסבירה כי "הם על ממצא דיסקוגני ללא פריצת דיסק וללא היצרות התעלה". מצאתי שגם בעניין זה החלטת הועדה אינה ברורה דיה וכי לא ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה ולהבין על מה נסמכת קביעתה, שעה שבבדיקת ה-CT נרשם כי מדובר בבקע דיסק.

סוף דבר על יסוד כל האמור, הערעור מתקבל.

האבחנה הנה כאבי גב תחתון מאז תאונת דרכים מתאריך 19/10/12.

...

לאחר שבחנתי את מלוא הראיות שהובאו, באתי לידי מסקנה, שאין מנוס מלהורות על דחיית התביעה, שכן בנסיבות שהתבררו התובע לא מסר תשובות מלאות וכנות וחברת הביטוח רשאית הייתה להחריג בדיעבד את עמוד השדרה מן הפוליסה.

לא שוכנעתי שהדבר נעשה בזדון, שכן סביר להניח שהעובדות היו נחשפות בשלב זה או אחר והנתבעת ממילא לא הייתה אמורה לצאת נשכרת מכך, נהפוך הוא.

אחר כל האמור לעיל התביעה נדחית.

המומחה פירט את החומר הרפואי שעמד לפניו, והסביר מדוע התאונה קשורה לליקוי בגב, כך: "ניתן לראות שלאחר התאונה ישנן יותר פניות ורישומים רפואיים בעיניין הגב התחתון מאשר בשנים הקודמות לתאונה, כך שניתן להעריך שחלה החמרה קלינית במצב הגב". אף בתשובות לשאלות ההבהרה, הבהיר המומחה כי, לאחר התאונה: "מצב הגב שונה בעיקר בכך שהוא כואב יותר, וגורם לפניות רבות יותר לגורמים טפוליים – 8 בשנת 2019 לאחר התאונה, לעומת פנייה אחת בשנת 2018". לאור כל האמור, לא מצאנו הצדקה לסטות ממסקנות חוות הדעת המנומקת של המומחה, המעוגנת בעובדות ובחומר הרפואי.

...

התובע טוען, כי יש לקבל את התביעה, על יסוד חוות הדעת, לפיה התאונה החמירה מצב קודם בגב התחתון.

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה, באשר לא הוכח כי התובע נפל עקב העבודה.

דיון והכרעה לאחר שקילת טיעוני הצדדים, חוות דעת המומחה והמענה לשאלות ההבהרה, שוכנענו כי יש לקבל את התביעה, כך שיוכר הקשר בין התאונה לפגיעה בגב.

המומחה פירט את החומר הרפואי שעמד לפניו, והסביר מדוע התאונה קשורה לליקוי בגב, כך: "ניתן לראות שלאחר התאונה ישנן יותר פניות ורישומים רפואיים בעניין הגב התחתון מאשר בשנים הקודמות לתאונה, כך שניתן להעריך שחלה החמרה קלינית במצב הגב". אף בתשובות לשאלות ההבהרה, הבהיר המומחה כי, לאחר התאונה: "מצב הגב שונה בעיקר בכך שהוא כואב יותר, וגורם לפניות רבות יותר לגורמים טיפוליים – 8 בשנת 2019 לאחר התאונה, לעומת פנייה אחת בשנת 2018". לאור כל האמור, לא מצאנו הצדקה לסטות ממסקנות חוות הדעת המנומקת של המומחה, המעוגנת בעובדות ובחומר הרפואי.

התביעה מתקבלת בזאת, כך שהליקוי בגבו של התובע מוכר כפגיעה בעבודה, בעקבות תאונת העבודה מיום 23.9.19.