בתשובה לשאלה שבית המשפט הציג לה ציינה ב"כ המשיבה, שהעברה לתפקיד אחר ופסילה מתפקיד ניהולי אינה בגדר אמצעי משמעת מספק בנסיבות העניין, הואיל וכאשר עובד מדינה יוצא תוך כדי העבודה לעניינים שונים ואינו מחתים כרטיס נוכחות (האישום הראשון), ולכך עוד מצטרפים המקרים נשוא האישום השני, חייב לצאת מסר של הרתעה, ולכן יש צורך בפיטורים.
בנוסף, במסגרת האישום הראשון הואשם והורשע המערער בכך שבתקופה בין השנים
2015-2017 הוא יצא ממקום העבודה בשעות העבודה מבלי שהחתים את כרטיס הנוכחות כנדרש בעת יציאתו, וזאת, על חשבון שעות העבודה, לצרכיו האישיים, ובכך מסר דיווח כוזב, לפיו היה נוכח במקום העבודה שעה שלמעשה לא היה (נספח א' של התובענה המתוקנת).
...
ואולם, לאחר שהצבתי לנגד עיניי את כל השיקולים לקולא ולחומרה, כפי שאלה נפרשו בפניי בעניינו של המערער, ולאחר שנתתי דעתי לפסיקתו של בית-המשפט העליון, הגעתי לכלל מסקנה, שבכל הנוגע לאורך תקופת פסילתו של המערער משירות המדינה, היה מקום ליתן משקל גבוה יותר לעובדה שהמערער עובד למעשה בכל שנותיו הבוגרות בשירות התעסוקה (כ-30 שנה מתוך 53 שנות חייו), עברו ללא כל רבב, ומזה כ-13 שנה הוא מנהל לשכת התעסוקה עכו, כשאין כל מחלוקת על-כך שהוא מנהל מוערך שזכה לשבחים רבים, נוכח ההישגים הנאים אליהם הביא את לשכת התעסוקה המתמודדת עם אחוזי אבטלה גבוהים והיצע עבודות מצומצם, זאת בנוסף למצבו הכלכלי והמשפחתי שאינו פשוט כלל ועיקר.
כשכל אלה ניצבים לנגד עיניי סבורני, שנכון יהיה, במקרה ספציפי זה, להורות על קיצור תקופת הפסילה למילוי כל תפקיד בשירות המדינה (לרבות בשירות התעסוקה), ולהעמידה על שנה אחת.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני דוחה את הערעור בכל הנוגע לפיטוריו של המערער, אך מקבל חלקית את הערעור באשר לאורך תקופת הפסילה משירות המדינה ומורה, כי תקופת הפסילה משירות המדינה (לרבות שירות התעסוקה) תקוצר ותועמד על שנה אחת.
