נקודת המוצא לדיוננו היא פסיקתו של בית משפט זה, אשר הדגישה את החומרה הרבה שנודעת לעבירת הסחיטה באיומים, אשר פוגעת, פגיעה קשה, ביסודות הסדר החברתי; בשלום הציבור; ובמהלך חייהם ובחירותם האישית והכלכלית של הנסחטים (ראו, מני רבים: ע"פ 6918/21 בן נון נ' מדינת ישראל, פס' 15 (20.12.2022); ע"פ 5769/14 אלרואי נ' מדינת ישראל, פס' 15 (20.9.2015)).
...
אני סבורה כי המקרה שלפנינו נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם מתחייבת החמרת העונש שהושת על המשיבים.
אם כן, לנוכח חומרת העבירות בענייננו, כמפורט לעיל, ובהינתן מדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 3791/18 לוי נ' מדינת ישראל (2.10.2018); עניין סזונוב), אני סבורה כי העונשים שהושתו על המשיבים אינם משקפים את חומרת מעשיהם, ועל כן – קמה הצדקה להתערבות בענייננו.
ואולם, בהתחשב, כאמור, בכך שערכאת הערעור אינה ממצה את הדין, ובשים לב למכלול נסיבות העניין – אציע לחבריי לדחות את הערעור בנוגע לרכיב זה.
סוף דבר: דין ערעור המדינה להתקבל, בהתאם לאמור לעיל, ומאליו, נדחה ערעור המשיב 1.
