מלשון החוק נלמדים שלושה יסודות הנדרשים להתגבשות עילה על פי החוק:
"סעיף 1 לחוק עשיית עושר מציב שלושה יסודות להתגבשותה של עילה על פיו, והם: התעשרות, שבאה לזוכה מן המזכה, שלא על-פי זכות שבדין. היסוד הראשון הוא זה של ההתעשרות. במסגרתו נבחנת השאלה האם הזוכה "קיבל... נכס, שירות או טובת הנאה אחרת".
היסוד השני עניינו בשאלה האם ההתעשרות האמורה באה לזוכה על חשבונו של המזכה.
"
בהקשר הספציפי של התעשרות נושה עקב פרעון חובו של החייב על ידי אחר, נקבע כי כאשר אדם פרע את חובו של זולתו מתוך טעות (של המזכה), הוא יהיה זכאי להשבה חלקית, אם הנושה קיבל את הפרעון בתום לב, ובגין חוב אמיתי (ר' סיכום ההלכה שנקבעה בפס"ד בייזמן בספרו של פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב' מהדורה 3, 2017) (להלן: "ספרו של פרידמן"), בעמ' 986 - 988:
"לכאורה היה מקום להחלת ההגנה של קבלת פרעון בתום לב, שמכוחה הייתה התביעה נגד הבנק נדחית ובייזמן היה יוצא וידיו על ראשו. הבנק אכן קיבל את הפרעון בתום לב ובגין חוב אמיתי ונראה כי לפי הגישה המקובלת במשפט האמריקאי, וכנראה אף לפי הגישה האנגלית, הייתה תביעתה של בייזמן להשבה נדחית כליל. בית המשפט נרתע מפתרון זה וחלק מהשופטים אף ביקשו לדחות כליל את ההגנה הסבירה של קבלת פרעון בתום לב, המביאה לתוצאה של זכייה מלאה של צד אחד והפסד גמור של הצד האחר. במקום זאת בחר בית המשפט בדרך ביניים ... והעביר את הנושא למישור שיקול הדעת. מהלך זה איפשר חלוקה בין הצדדים, כאשר ייתכן מאד שבית המשפט הושפע גם מהעובדה שהנתבע, שהסתמך על ההגנה של פרעון בתום לב, היה בנק, כשלעומתו עומד גוף פרטי (אמנם חברת השקעות) שהפסיד כספו כשרכש נכס שלא היה שייך למוכר...
פטור מהשבה
מכל מקום, גם אם הזוכה התעשר ולא במשפט על חשבון המזכה, בס' 2 לחוק נקבע מפורשות שחובת ההשבה אינה מוחלטת, אלא תלויה בשקול דעתו בית המשפט:
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחיסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את חובת ההשבה פורטו בפסק דינה של הנשיאה נאור (כתוארה אז) בפסק הדין בעיניין בייזמן:
"הלכה היא כי במסגרת יישומו של סעיף 2 לחוק עשיית עושר... נעשה מבחן של צדק יחסי בין הצדדים. מבחן הצדק היחסי מאפשר לבית המשפט לערוך איזון של מכלול השיקולים מתחילת הקשר ועד סופו מתוך מבט רחב. מבט רחב זה כולל שיקולים עליהם עמדו חברותיי בפסק הדין נשוא הדיון הנוסף, לצד השיקול של שינוי המצב לרעה, והם: תום הלב של הצדדים (פסקה 28 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקות 20 ו-24 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה), ניתוח נטילת הסיכונים של הצדדים (פסקה 25 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקה 20 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה), שינוי מצב לרעה של מקבל התשלום והסתמכותו (פסקה 24 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקות 22 ו-24 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). לכך ניתן להוסיף, ואין הדבר חדש או תקדימי, גם שיקולים שהם מעבר לצדדים עצמם, כגון השלכות חברתיות ופיזור נזק (פסקה 29 לפסק דינה של השופטת ארבל; פסקה 21 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). מטרתו של סעיף 2 לחוק היא "להביא לתוצאה צודקת במישור היחסים בין הצדדים, בצד היסתכלות חברתית כוללת" (ראו: ענין פרג', פסקה 11 לפסק דינה של חברתי השופטת פרוקצ'יה; ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונאל בע"מ נ' מאירסון, פסקה 15 לפסק דינו של השופט דנציגר והאסמכתאות שם (15.7.10)).
...
לסיכום
התובע תיקן את רכבה של הנתבעת לאחר תאונה, ומסר אותו לידי הנתבע.
אני סבורה שעמדו בפני הנתבעת אפשרויות גבייה אחרות, אולם היא הסכימה בתום לב לקבל את תגמולי הביטוח לצורך פירעון חלקי של חובו של הנתבע.
אשר על כן, אני דוחה את התביעה.
