יסודות הפרת אמונים ללא קשר לנזק

בע"א 37/86 משה לוי נ' יצחק יחזקאל שרמן, בית המשפט מתייחס אל מערכת היחסים הייחודית הקיימת בין עורך דין ללקוח: "הבסיס העקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טירחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סביה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה היתנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו.

עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך.

מטענות הצדדים ומחומר הראיות ניתן להסיק כי לא זו בלבד שהנתבע פעל במהירות וביעילות בכל התחנות השונות במהלך העברת הזכויות בנכס על שם התובעת, אלא שגם לא הוכח כל קשר סיבתי בין העיכוב הנטען בהעברת הזכויות לבין ניזקי התובעת בקשר להשכרת המחסן או ניהול הליכים משפטיים אל מול וועד הבית.

...

מן הכלל אל הפרט: לאחר עיון בחומר הראיות אני סבורה כי יש לדחות את התביעה.

ובכן, מעיון בחומר הראיות ולאחר שמיעת הצדדים, הגעתי למסקנה שעורך הדין, הנתבע, נהג בצורה סבירה ומקובלת.

סוף דבר: לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע אך בנסיבות התיק ללא צו להוצאות.

כן נטען לאחריותו של דנקנר מכוח עוולת התרמית לפי ס' 56 לפקודת הנזיקין; להפרת חובת אמונים שלו מכוח היותו יו"ר דירקטוריון החברה (ס' 254(א) לחוק החברות); להפרת חובותיו כבעל שליטה מכוח ס' 192 בחוק החברות; ולאחריות של דנקנר מכוח עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (כאשר החובות החקוקות הן בס' 54(א)(1), 54(א)(2) לחוק ניירות-ערך, וכן ס' 36 ו-53(א)(2) לחוק ניירות ערך).

באשר לעוולת התרמית הוא הוסיף וטען כי ישנו הבדל בין היסודות הנדרשים לצורך הרשעה לפי חוק ניירות-ערך לבין ההליך האזרחי, שכן בהליך הפלילי די בהוכחה כי החובות הופרו, בעוד שבהליך האזרחי יש להוכיח גם כי ההפרה הזו גרמה לנזק.

הפסיקה קבעה ביחס לעילות תביעה שמקורן בחוק ניירות-ערך כי "די בקיומו של קשר סיבתי בין הפרט המטעה או הפרת הוראות החוק לבין הנזק שניגרם לתובע, ואין נידרשת הסתמכות ישירה של התובע" (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש נ"ה (5) 276 (2001), פס' 25 לפסק-דינה של השופטת ט' שטרסברג-כהן (להלן: "עניין רייכרט הראשון")).

הוא הוסיף כי אין קשר בין הנזק נושא ירידת שווי המניה לאחר תקופת ההרצה (בימים 26.2.2012 – 27.2.2012) לבין ירידת השווי הנוספת בחודש נובמבר 2012 – ירידה שהיא כאמור תולדה של חשיפת החשד לעבירות התרמית ועבירות אחרות שבוצעו אגב ההנפקה.

...

אינני סבורה שהודעות הפרישה של חלק מחברי הקבוצה צריכות לשנות את המסקנה הזו.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מאשרת את הבקשה כתביעה ייצוגית ביחס לשתי תת-הקבוצות הראשונות, בעילה מכוח סעיף 56 לפקודת הנזיקין; וכן בעילות מכוח סע' 52יא לחוק ניירות-ערך, וסע' 63 לפקודת הנזיקין בקשר עם פעולות המשיבים במסגרת העבירות הקבועות בסע' 54(א)(1) ו-54(א)(2).

אני דוחה את הבקשה ביחס לעילות התביעה מכוח סע' 254(א), 192 ו-193 לחוק החברות; סע' 31(א), 38ג לחוק ניירות-ערך; ס' 35 לפקודת הנזיקין; ומכוח סע' 52יא לחוק ניירות-ערך וס' 63 לפקודת הנזיקין בקשר עם פעולות המשיבים במסגרת העבירה הקבועה בסעיף 53(א)(2) לחוק ניירות-ערך, וחובות הדיווח בדיני ניירות-ערך.

וכך נקבע בע"א 37/86, לוי נ' שרמן, פד"י מד(4) 446, בעמ' 462 (להלן "עניין שרמן"): "הבסיס העקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שרותים של עריכת דין, בתמורה לשכר טירחה המשולם לו. יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה היתנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך". עוד נקבע ב'עניין שרמן' הנ"ל, כי המינימום המתחייב מעורך הדין בעסקת מקרקעין, הוא לבצע בדיקות בסיסיות ובהן מצבו המשפטי של הנכס וזהות בעלי הזכויות בו. כך נקבע בעל"ע 7/73, פלוני נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין, פד"י כח(1)679.

קרי, מקום שברור כמו במקרה שלפניי - כי התובע ידע את מצבה המשפטי והתכנוני של הקרקע, הרי שיש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין הפרת החובות החוזיות של עורכי הדין כלפיו, לבין הנזק אשר לטענתו נגרם לו, גם בעילות הנזיקיות.

...

התובע ישלם לנתבעת 1 את יתרת שיעור הפיצוי מוסכם על פי החוזה בסך כולל של – 202,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום ביטול החוזה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד של הנתבעים 2 ו -3 – נדחית.

התביעה שכנגד של הנתבע 5 – נגד התובע (כנתבע שכנגד), נדחית.

בגזירת עונשו של המבקש בתוך המיתחם היתחשב בית המשפט בהיותו של המבקש נעדר עבר פלילי; בפגיעה הקשה שתגרם למשפחתו עם מאסרו; בנזק שכבר נגרם לו עם פיטוריו מהמשטרה; בשיתוף הפעולה שלו עם רשויות החקירה; בתרומתו הרבה לחברה במהלך שרותו רב השנים במישטרה; ובמידה מסוימת גם בחלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות.

כידוע, הייחוד בעבירה זו, שהוא גם הקושי המרכזי בה, הוא היסוד העובדתי ובפרט הרכיב ההתנהגותי הנוגע לעשיית "מעשה... הפרת אמונים הפוגע בציבור". החוק אינו מגדיר מהו מעשה הפרת אמונים כזה, ומכאן ההתייחסות לעבירה כאל עבירת "סל", בעלת "רקמה פתוחה", אשר "שלא כדרכן של עבירות פליליות אין היא בנויה על יסודות מוגדרים באורח ברור ומדויק" (דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385, 405 (2004)).

קביעה מתוחמת זו, אשר כוללת אף את מבחני המשנה המנחים שקבע המשנה לנשיאה בחוות דעתו (ראו בפיסקה 16), מגשימה את תכליותיה של עבירת הפרת האמונים מבלי לפגוע בעקרון החוקיות ומבלי להגביר את העמימות המסוימת הנלווית לעבירה זו מעצם היותה "עבירת סל". על רקע זה, יש לדחות את טענת המבקש שלפיה פעולותיו הן פעולות נפרדות, נעדרות קשר מהותי ביניהן, אשר ממוקדות בענייניהן של שוטרות שונות, ולפיכך צבירתן לכדי מעשה אחד היא שרירותית, אבהיר: כפי שציין המשנה לנשיאה, עבירות ההיתעללות וההטרדה הן דוגמאות נוספות לעבירות פליליות שבהן ייתכן יישום של צבירה שיפוטית.

...

המשנה לנשיאה השופטת י' וילנר: לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חבריי, המשנה לנשיאה נ' הנדל והשופט י' אלרון, אני מצטרפת לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ולמסקנתו, שלפיה מעשה של הפרת אמונים יכול להתבטא בחזרה שיטתית ומתמשכת על פעולות פסולות שביצע עובד הציבור במסגרת תפקידו, ואשר הצטברותן מובילה לפגיעה מהותית בערכים שביסוד העבירה, וזאת אף אם כל פעולה כשלעצמה אינה חוצה את הרף הפלילי.

אני סבורה כי הדברים האמורים באשר לצבירה השיפוטית נכונים אף ביחס לעבירת הפרת האמונים – שהיא אחת מאותן עבירות שבהן ניתן ליישם בנסיבות המתאימות פרקטיקה של צבירה שיפוטית, ולהשקיף, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה ובחוות דעתו של המשנה לנשיאה, על צבר של פעולות, שאינן פליליות כל אחת כשלעצמה, כמעשה פלילי אחד.

על רקע כל האמור לעיל, אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתו של חברי, המשנה לנשיאה נ' הנדל.

אם כי חובת האמונים וחובת ההגינות אינן חובות "הזרות לחלוטין זו לזו" (עניין ורדניקוב, פסקה 59), ובקשר למצב דברים שבו קיים לנושא משרה או לבעל שליטה עניין אישי בעיסקה, כבעניינינו, הדין אף משווה בין חובת הגילוי המוטלת על בעלי העניין בקבעו כי אי-גילוי העניין האישי בעיסקה מהוה הן הפרת חובת אמונים לגבי נושא המשרה והן הפרת חובת ההגינות לגבי בעל השליטה (סעיף 283(א) לחוק).

על שיקולים אלה נמנים: (א) הנזק שניגרם או שעלול להגרם לתאגיד ובאמון הציבור בו – בהיתחשב בין היתר בהדים שיכולים להיות למעשה, ואת האופן שבו הוא עלול להיתפס בעיני הציבור ובעיני ציבור המשקיעים, בהיתחשב בין היתר בהיקפם של המעשים, חומרתם ותדירותם; (ב) מאפייניו של התאגיד – ובכלל זה גודלו של התאגיד, מידת ההשפעה שיש לו על הציבור ועל המשק ומידת "ציבוריותו"; (ג) מעמדו של העובד בתאגיד – כאשר בכירותו של עובד עשויה לעצב באופן שונה את חובותיו כלפי החברה; (ד) מידת הסטייה מהשורה – אף כי מדובר בשקול אשר רלוואנטי בעיקר כאשר מדובר בעבירה של מירמה והפרת אמונים של עובד ציבור, עליו חלות נורמות רבות וכללי היתנהגות רבים, הרי שגם בעיניינו של מי שאינו עובד ציבור, יש ליתן משקל למידת הסטייה מהשורה, אם ישנה.

ויודגש, עבירת המירמה והפרת אמונים איננה מתייחסת בהכרח למעשים אשר אסורים כשלעצמם על פי דין (קרניאל, עמ' 100-99).

ומכאן לשאלה – האם ניתן לראות בעובדות כתב האישום (בהנחה כי אלה יוכחו ובהנתן תמונת מצב ראייתית התומכת בהן, אשר אינה גלויה בשלב זה) כעובדות שיש בכוחן לגבש את יסודות עבירת המירמה והפרת אמונים, ברף הנידרש בשלב זה? כאמור לעיל בכתב האישום הובהר כי מאופייה ותכליתה של הועדה, כגוף שנועד להפעיל שיקול דעת עצמאי, נובע כי בעלי העניין האישי כלל לא היו אמורים להחשף לדיוני הועדה ולחומרים שהוצגו בה (לגבי עסקת יס-חלל: סעיף 150 לכתב האישום; לגבי עסקת בזק-יס: סעיף 116 לכתב האישום).

...

סיכום לסיכום, הדברים הם כך: (א) נקודת המוצא היא כי קבלת טענה מקדמית לפי סעיף 149(4) לחסד"פ צריכה להיעשות רק במקרה ברור ומובהק בו אין היתכנות להרשעת הנאשם בעבירה המיוחסת לו. בענייננו, אין מדובר במצב שבו ניתן לומר באופן מובהק, ללא בירור ראייתי, כי גם אם יודו המשיבים בעובדות כתב האישום, לא יהיה בסיס להרשעתם בעבירות המיוחסות להם.

(ג) כתב האישום אכן מפרט עובדות רבות אשר אם יוכחו יש בכוחן להביא למסקנה כי במקרה זה הופר על ידי המשיבים מצג ברור של סודיות.

לסיכום, כפי שהמשפט הפלילי שואב נורמות התנהגות מהמשפט האזרחי, כך ניתן לשאוב גם חובת סודיות שהפרתה נתונה לסנקציה פלילית.