יישום משפט ישראלי בישובים מחוץ לישראל

מבחן מירב הזיקות כאמור, הפסיקה מתייחסת למבחן מירב הזיקות כאחד המבחנים שנועדו להכריע בשאלה האם הפורום המקומי הוא הפורום הטבעי לידון בתביעה, או שמא קיים פורום טבעי ונאות יותר לידון בה. על פי מבחן מירב הזיקות, יש לבחון את מכלול הנסיבות במקרה הקונקרטי: בראש ובראשונה, את הדין החל על התביעה ומהו הפורום הטבעי להתדיינות על פי הדין החל; את טיבו של הסיכסוך; את מקום המצאו של הפורום החלופי והקשר בין הצדדים או עילת התביעה לבין פורום זה; את יעילות ההליך; את מהות ההליך ותכליתו; את המקום בו היתרחשו האירועים מושא התביעה; את מקום מושבם של הצדדים והמקום שבו הם מנהלים את חייהם או את עסקם; את הגישה למקור הראיות, האפשרות לחייב עדים להעיד בבית המשפט וההוצאות הכרוכות בהבאת עדים מחוץ לישראל [ראו, למשל: עניין אלצר, פסקה כ"א; עניין קציב, פסקות 4-5; עניין Hecke, פסקה 10].

בעיניין ינון, ביישמו את ההלכה שקבע, בית המשפט אמנם סטה בעיניינה הפרטני של תביעת הנפגעת הפלסטינאית מכלל דין מקום ביצוע העוולה, לאחר שמצא כי הנתון של מקום ביצוע העוולה שם (מיפעל של חברה ישראלית ביישוב ישראלי בשטחים), הוא נתון מקרי, ונימק זאת, כי "אופיו המשפטי, מנקודת הראות של המשפט הישראלי הפנימי, של היישוב הישראלי כ"מובלעת" - אשר אינה כפופה בפועל למשפט החל באותה טריטוריה - הוא ההופך את הקשר בין העוולה לבין המדינה שדינה היה ברגיל דין מקום ביצועה, למקרי" [פסקה 36].

...

לסיכום סיכומם של דברים - גם אם יש ממש בטענת התובע לעניין הכבדה מסוימת על הצדדים, הכרוכה בבירור התביעה בפורום הנאות במולדובה, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שהפורום הישראלי אינו הפורום הנאות.

לפיכך, אני סבור כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו והוכיח כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה שהוגשה.

לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשה, ומורה על מחיקת התביעה על הסף [לעניין מחיקת התביעה חלף דחייתה, ראו הערות כבוד השופטת חיות בעניין תיקו הנ"ל, פסקאות 19 ו- 21].

מכל הטעמים האמורים, מצאתי קושי בקביעתו של בית המשפט לעינייני מישפחה באשר למודעותה של המערערת, בעת החתימה על הסכם הגירושין, למלוא היקפה של פעילותו העסקית של המשיב מחוץ לישראל.

בית המשפט לעינייני מישפחה דחה את גירסתה של המערערת לפיה רווחיו של המשיב מהפעילות העסקית בתקופת הנישואין הגיעו לכדי "עשרות מיליונים", והסתפק בכך לצורך דחיית התביעה, בהתבסס גם ובעיקר על הקביעה בדבר מודעותה של המערערת לפעילות זו. אולם, בשלב זה, משקבעתי כי שאלת מודעותה בפועל של המערערת לאופי הפעילות העסקית והיקפה עובר לחתימה על הסכם הגירושין מוטלת בספק, אין מנוס מהשבת התיק לבית המשפט לעינייני מישפחה על מנת שישוב ויבחן את שווי הנכסים שהניבה פעילות עסקית זו למשיב בתקופת הנישואין.

הכרעת בית המשפט לעינייני מישפחה (שבה לא מצאה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי להתערב) היא איפוא יישומית באופייה והיא נטועה בדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני.

...

ת המשנה לנשיאה ע' פוגלמן: עיינתי בחוות דעתה המנומקת של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, אך אין בידי להצטרף אליה ולשיטתי דינה של בקשת הרשות לערער להידחות.

משכך, דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות, וזאת מבלי שנדרש לשאלות משפטיות, שאינן נחוצות להכרעה במקרה דנן.

הוחלט בדעת רוב של המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופט ע' גרוסקופף, כנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

על פי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון ברוסיה בעירעור "כל הרכוש שצברו הצדדים במהלך החיים המשותפים יש לחלק בחלקים שוים". לו המבקש מעוניין להחיל קביעה זו גם על נכס המקרקעין שנימצא בישראל, הרי ברור שהמשיבה רק תסכים להצעה זו. לפי הוראת סעיף 4א(1) לחוק להסדר התדיינויות אין צורך בהליך ליישוב סיכסוך טרם הגשת התביעה שבנידון, בשים לב כי שני הצדדים אינם מתגוררים בישראל.

מקום מושבם הקבוע של הצדדים (ברוסיה), מקום עריכת טקס הנישואין (ברוסיה), מקום עריכת הגירושין (ברוסיה), העובדה כי מחזיקים הצדדים נכסים שמרביתם מחוץ לישראל (ברוסיה), בין הצדדים שלפניי היתקיים הליך משפטי בעיניין זכויותיהם הרכושיות של הצדדים לפני בית המשפט ברוסיה - כל אילו מלמדים על כך שמירב הזיקות מצביעות על היותו של בית המשפט הרוסי כפורום הנאות להמשך בירור ההליך,שכבר החל שם ושיש לו עניין אמיתי וראוי לידון בתובענה.

שם נקבע כי "במקרה שלפנינו אציין כי הקרקע נשוא התביעה נימצאת בחדרה בתוך ישראל, דבר שמקנה סמכות לבית המשפט בישראל לידון בתביעה לגבי הקרקע הנמצאת בגבולות ישראל. ...". עוד יושם אל לב כי לא כל הצדדים באותו מקרה היו אזרחים ותושבים זרים כמו במקרה שלפניי.

...

במקרה דנן, אין מנוס מקבלת טענתו של המבקש כי בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בתובענה אלא בית המשפט ברוסיה, כפי שיובהר להלן.

לנוכח כל האמור לעיל, ומשעה שהמשיבה כלל לא טרחה להגיש בקשה להמצאת כתב התביעה ולפעול על פי התקנות והדין המהווים את שער הכניסה להבאת אזרח זר להתדייין לפני בית משפט בישראל אני קובעת כי בית משפט זה נעדר סמכות בינלאומית לדון בתובענה וכי הפורום הנאות לדון בה הוא בית המשפט ברוסיה.

על מנת לאפשר למשיבה להגיש תביעה מתאימה לפורום הנאות כאמור או לחילופין לערער על פסק דין זה, תוך שמירה על זכויותיה הנטענות בנכסים שבנדון, אני מורה כי העיקול מיום 18.7.2021 יוותר על כנו במשך 45 ימים מהיום.

טענות המשיב המשיב טוען כי ההלכה בעיניין בררת הדין בנזיקין, כאשר מקום ביצוע העוולה הוא מחוץ לישראל, אף אם מקום המושב המשותף של הצדדים הוא בישראל, הנה הלכה ברורה, כפי שנקבעה בעיניין יובינר, לפיה הדין החל הוא דין מקום ביצוע העוולה ולא הדין הישראלי.

בהעדר מידע כאמור, לא ניתן לקבל את טענת המערער כי לו יחול הדין הישראלי, בתיק יהא צורך "רק" לידון בשאלת הנזק, וכי זהו טעם לקבוע שחל החריג לכלל שנקבע בעיניין יובינר "מטעמי צדק". באשר לפורום הנאות – אמנם הנטל להראות שבית המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות רובץ על שכם הטוען זאת, קרי - המשיב, אך סבורים אנו כי גם בשאלה זו לא שגה בית משפט קמא, שהפעיל שיקול דעת, יישם את מבחן מירב הזיקות כראוי על המקרה, וקבע כי הנטל הורם.

לגבי הפורום הנאות – בתי המשפט בישראל נכונו לידון בתביעות הנוגעות לתאונות בחו"ל רק כאשר המעשה הנזיקי הנטען היתרחש בישראל אך לא כאשר המעשה היתרחש בחו"ל, ובמקרים בהם המעשה הנזיקי כלל כמה רכיבים, שחלקם בוצע בארץ וחלקם בוצע בחו"ל, התבררה בארץ התביעה רק לגבי המעשה או המחדל שבוצעו בארץ.

בית המשפט שם מזכיר את הנסיבות החריגות שהיו בעיניין ינון (כאשר פלסטינית תושבת קלקיליה, נפגעה בתאונת עבודה בעת שיעבדה במפעל של חברה הרשומה בישראל שהיה מצוי באלפי מנשה, ישוב ישראלי בשטחים), ולכן – שם נקבע כי יחול החריג.

...

בית משפט קמא דחה את טענות המערער בדבר החריגים שלטענתו מתקיימים בענייננו, החריג של טעמי צדק והחריג של מקום משותף של הצדדים, וקבע שבנסיבות המקרה גם שיקולים מערכתיים הנוגעים לאינטרס הציבורי מובילים למסקנה שהפורום המולדובי הוא פורום נאות יותר מזה הישראלי.

בית משפט קמא נתן דעתו לשורה של נסיבות וזיקות המובילות למסקנה אליה הגיע, לרבות השיקולים הבאים: הדין החל על התביעה הוא כאמור הדין המולדובי לאור מקום ביצוע העוולה; הפורום הטבעי לדיון על פי הדין המולדובי הוא בבית המשפט במולדובה; העבירה שבוצעה היא עבירה על פי דיני התעבורה של מולדובה ומשכך טיב הסכסוך קשור קשר הדוק לדיני הנזיקין במולדובה, העשויים להיות שונים מהדין הישראלי; התביעה היא המשך ישיר להליך הפלילי שנוהל עד תומו במולדובה ושבו נאספו הראיות שעשויות להיות חיוניות ומשמעותיות גם לתביעה אזרחית שתוגש; הצדדים חיו במשך שנים במולדובה ומקום מושב המשיב במועד הגשת התביעה היה שם; ראיות ועדים נוספים נמצאים במולדובה.

בהתאם לכך בית משפט קמא בחן את הזיקות ה"איכותיות", ייחס לחלקן משקל מוגבר (כגון לכך שעסקינן בהפרה של דיני התעבורה של מולדובה שעליה חל הדין המולדובי), לחלקן משקל מועט, ומצא שלמעשה, אחרי הכול, הזיקה היחידה של המקרה לישראל היא העובדה שהצדדים מתגוררים בה כיום – ואין בכך די. לכן, ולמרות טיעוני המערער לגבי המקום המשותף וטעמי הצדק, טענות שעלו הן לגבי הדין החל והן לגבי שאלת הפורום הנאות - לא מצאנו להתערב בעמדת בית המשפט קמא.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

מהבחינה העובדתית, הנפגעת נפגעה על ידי רכב פלסטינאי, המבוטח על ידי חברת ביטוח פלסטינאית [נתבעת 2], באתר צבאי הנמצא מחוץ לגבולותיה של מדינת ישראל, בשטחי יהודה ושומרון [להלן: "האיזור"].

בסעיף 34 לפסק הדין נקבע: "34. סוף דבר, נותרנו ובידנו הכלל שלפיו הדין החל על העוולה הוא דין מקום ביצועה. לכלל האמור נכיר בחריג שעל-פיו לא יהא זה צודק להחיל את דינו של מקום ביצוע העוולה במקום שבו הקשר בין מקום ביצוע העוולה לעוולה הוא מקרי. במקרה חריג – ונדיר – שכזה יהיה על בית-המשפט להחיל את דין המדינה שלה הקשר ההדוק ביותר לאותה העוולה. אכן, קיומו של חריג שכזה מוסיף, מטבע הדברים, עמימות לדין; יהא זה תפקידו של בית-המשפט להבהיר בהדרגה עמימות זו בעת שיבוא ליישם בכל מקרה ומקרה את הכלל ואת החריג לו..." במקרה הספציפי שנידון בפרשת ינון הנ"ל, מצא בית המשפט העליון, כי במקרה ובו המזיק הוא ישראלי ומקום ביצוע העוולה הוא מיפעל ישראלי שנימצא בישוב ישראלי ורק במקרה הנפגע הוא פלסטינאי, אין הצדקה להחיל את הדין הירדני, אלא את הדין הישראלי: בסעיף 36 לפסק הדין: "...התשובה לשאלה זו היא לדעתנו בחיוב. החריג זועק ליישום. אין מקום להחיל על תאונת עבודה שארעה בשל התרשלותו של מעביד ישראלי במפעל בבעלות ישראלית, הממוקם בשטחו של יישוב ישראלי בגדה המערבית, את הדין הירדני אף אם הנפגע או הנפגעת הם תושבים פלסטינים.

...

הדין הישראלי לא הוחל מעולם על שטחים אלה, ולא בוטלה תחולתו של הצו הנ"ל. לאור כל האמור לעיל, אין לתובע זכות חזרה לנתבעת 2 ומכיוון שנתבעת 2 התגוננה מפני התביעה, גם אין לתובע עילת תביעה כנגד נתבעת 3 מכוח סעיף 12(ד1)(1) לחוק הפלת"ד ודין תביעתו להידחות.

התוצאה התוצאה היא כי התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות 2-3 הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ כולל מע"מ. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום.