הרקע למערכת היחסית העכורה שהתגלעה בין הצדדים, הינו חמש תביעות של עובדים פלסטינאיים שהועסקו בישראל, אותן ניסחה הנתבעת ואף הגישה עבור לקוחותיה לבית הדין לעבודה, ברם לצורך הייצוג המשפטי בבית הדין לעבודה ובהסכמת לקוחותיה, העבירה את המשך הטיפול בהן לתובע.
לדבריו, כל חמשת העובדים חתמו על ייפויי כוח ועל הסכם שכ"ט עו"ד, כאשר בהסכם שכ"ט נרשם במפורש כי לתובע רשות והרשאה להתפשר בשמם של העובדים בכל עניין הנוגע לתביעתם בהתאם לשיקול דעתו, להגיש הסכם פשרה לבית הדין, ולגבות את סכום התביעה והוצאותיה הנילוות.
לא ניתן לקבל טענה זו שעה שאותן האמירות בדיוק הוטחו בתובע בשלוש הזדמנויות שונות במועדים שונים, ובפורום אחר, כאשר בפעם השלישית, לא בחלה הנתבעת בהטחת האשמות חמורות אלו כנגד התובע במסדרונות הומי אדם של בית הדין לעבודה, אותם פוקד התובע חדשות לבקרים במסגרת עבודתו כעו"ד העוסק בדיני עבודה אל מול קהל רב של אנשים, כפי שניתן לראות בברור בסירטון שהוצג לבית המשפט במעמד הדיון, ונצפה על ידי בשנית גם בעת כתיבת פסק הדין.
...
לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי הנתבעת כשלה מלהוכיח את הגנת "אמת הפרסום" המנויה בסעיף 14 לחוק כאשר שלל הטענות הקשות שהטיחה בפניו של התובע המהוות לשון הרע בהתאם לקביעה לעיל, מתבררות כמשוללות כל אחיזה במציאות העובדתית.
לטעמי, עסקינן בפרסומים מכפישים ופוגעניים ברף גבוה, קל וחומר לאור מקצועו של התובע והפורום בו נאמרו, ואינני מקבלת טענתה של הנתבעת כי מדובר "בהבעת דעה" לגיטימית או סובייקטיבית.
סוף דבר
לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 42,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ ואגרה וכן כל הוצאות המשפט בהן נשא התובע במסגרת ניהול הליך זה, לרבות הוצאות שכר בטלת שני עדי התביעה בסך 2,000 ₪ כפי שנפסקו במעמד הדיון.