יחסי עובד-מעביד למרות תשלום באמצעות חשבונית

התובע הועסק בחברה כמשנה בכיר למנכ"ל החל משנת 2011, כאשר בתחילה שולם שכרו באמצעות חשבונית (למרות שעל פי מהות היחסים היו אלה יחסי עובד ומעביד) ובהמשך נחתם הסכם העסקה (להלן: "ההסכם").

...

סוף דבר: בקשת החברה לביטול ההחלטה לתיקון כתב התביעה - נדחית.

בקשת החברה לסילוק התביעה על הסף או לחלופין לעכב ההליכים מחמת תניית שיפוט זר - נדחית.

בקשת החברה לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים - נדחית (ככל שהתובע ימסור כתובת עדכנית בארץ או בחו"ל עד ליום 31.7.2016).

דיון והכרעה ההסכם מגדיר את הזכויות של הצדדים ואף קובע כי אין מדובר ביחסים בין עובד למעביד: "לא יחולו בין החברה לבין עורך העתון יחסי עובד מעביד" (סעיף 2 להסכם).

כהנחה להמשך הדיון, התובע לא הוכיח כי בין הצדדים היתקיימו יחסי עובד-מעביד אזי התשלום החודשי יעמוד על סך של 7,500 ₪ ויחולו הוראות סעיף 4 להסכם.

בהתאם לפסיקה, אופן התשלום באמצעות חשבונית, אינו מכריע ואינו קובע באופן בלעדי את יחסי הצדדים.

מנגד, הנתבעים טוענים כי למרות שבהודעתם עלה כי נעשים ניסיונות לשיתוף פעולה או למכירה לצד ג', הדגישו כי פעילות החברה נסגרת, ועל כן הודעתם עונה על דרישות הסעיף האמור.

...

הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה ובייחוד כנגד נתבע 1, מכיוון שההסכם מיום 27.1.1.2013 נערך בין התובע לבין נתבעת 2, החברה, ואין מר בלונדר חתום עליו.

טענות התובע בתמצית  לטענת התובע, במשך כל תקופת עבודתו במסעדה, היתקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עבודה; כאשר התובע היתקבל לעבוד על ידי ארבוב, הוא הועסק כשכיר לכל דבר וקיבל תלושי שכר, ואולם, לאחר חודשי עבודה ספורים, בשיחה שנערכה בין הצדדים, הוחלט לשנות את אופי התשלום ולמעשה התובע עבר לעבוד כנגד חשבונית.

סיכום ביניים לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי היתקיימו כל המבחנים הרלוואנטיים בעיניינו של התובע לצורך הכרה בו כעובד בפועל בנתבעת, חרף צורת התשלום.

נזכיר כי המבחן שנקבע בפסיקה לצורך קביעה אם לפנינו פיטורים או התפטרות הוא "האם במכלול הנסיבות הגיעו היחסים בין הצדדים לידי גמר, כתוצאה מביטולם על ידי המעביד או על ידי העובד" (ע"ע (ארצי) 256/08 מחמד בשיר קוקא - יוסי שוורץ, ניתן ביום 13.2.11), כאשר השאלה אינה מי גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה (דב"ע (ארצי) שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, פד"ע יב 375 (1981)).

...

" (ההדגשות אינן במקור – א.ש) לאור האמור לעיל, משנשלל מהתובע זכותו לשימוע, וכן בשים לב לעובדה שהתובע פוטר לאלתר מהסיבה המנויה לעיל, תקופת עבודתו של התובע וגילו (סעיף 31 לסיכומי התובע), לצד התנהלותו אל מול הנתבעת, אני מחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין אי עריכת שימוע כדין בסך של 10,000 ₪.

ראו לעניין זה הנפסק בע"ע (ארצי) 25805-12-11 מדינת ישראל - חומש, 29.11.16: ".. כעולה מפסיקת בית דין זה, ככלל, עת נפסקים פיצויים בגין הפרת נורמה מקובלת כגון פיטורים ללא שימוע, על בית הדין להתייחס לחומרת ההפרה כאשר עוגמת הנפש שנגרמה לעובד כתוצאה מאותו המעשה מהווה אחד המרכיבים לבחינת השפעת חומרת המעשה וממילא לפיצוי בגינו. איננו מתעלמים מכך שיתכנו מקרים שבהם יהא עובד זכאי לפיצוי בגין התנהלות שלא בתום לב אף שלא נגרמה לו עוגמת נפש רבה ולהיפך, ואולם, פסיקת פיצוי נוסף בגין עוגמת הנפש, מהווה למעשה פיצוי כפול שכן הפיצוי בגין עוגמת הנפש אינה נגזרת מהפגיעה הממונית שנגרמה לעובד אלא מחומרת המעשה בשילוב חומרת הפגיעה באדם הספציפי (ראו בעניין זה בר"ע (ארצי) 20418-03-13 משה סעיד - מנוסביץ רעות, [פורסם בנבו] ניתן ביום 7.11.13), שני אלה, כאמור, שלובים זה בזה. "   לאור האמור לעיל, התביעה ברכיב זה, נדחית.

  התביעה מתקבלת בחלקה ואני פוסק לתובע את הסכום הבא:  פיצוי בגין פיטורים שלא כדין  10,000 ₪.

לא נעלם מאיתנו כי מר גוזי העיד שלא הציע לתובע לעבוד כשכיר[footnoteRef:4] וכן כי התשלום באמצעות חשבוניות הקל על הנתבעת להגדיל לתובע את הקף המשרה באופן הדרגתי[footnoteRef:5].

עם זאת, התובע ניסח את הסכם ההיתקשרות[footnoteRef:6], היה עוסק מורשה זמן רב לפני ההיתקשרות עם הנתבעת וללא קשר אליה ופעל באופן דומה מול כל המקומות בהם שמש כקצין רכב[footnoteRef:7] והכל למרות ידיעה ברורה בדבר ההבדלים בין עובד שכיר לעצמאי והנפקות לגבי הזכויות הסוציאליות לאור הליכים משפטיים שניהל בדבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק בינו לבין מעסיקים אחרים לרבות תביעה שהתנהלה לפני תחילת ההיתקשרות עם הנתבעת[footnoteRef:8].

] בחינת מכלול הסממנים של ההיתקשרות בין הצדדים על-פי המבחנים לקביעת מעמדו של אדם כ"עובד" ובפרט מבחן ההישתלבות על שני פניו, ההקשר התעשייתי והמגבלות על העסקת קצין בטיחות מכח תקנות התעבורה, הקשר האישי, הפיקוח על עבודת התובע, גובה התמורה שאינה שונה מהשכר ששולם לקציני בטיחות שכירים שיעבדו במקביל בחברה ובחברה מקבילה ומשך תקופת ההיתקשרות ובכלל זה המשך ההיתקשרות כסדרה לאחר חילופי הבעלות בנתבעת, הביאו אותנו לכלל מסקנה שבתקופה שמחודש יולי 2008 ועד לחודש אוגוסט 2019 היתקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת.

השאלה האם תקנות התעבורה מחייבות העסקת קצין בטיחות בתעבורה במעמד של עובד שכיר נדונה במסגרת עתירה מנהלית שהתנהלה בפני כב' השופט גרוסקופף בבית משפט מחוזי לוד[footnoteRef:50] ונקבע לאחר סקירה מקיפה של התפתחות אופן ההעסקה בענף ועל רקע עתירות קודמות, כי התקנות אינן מחייבות מודל העסקה של יחסי עובד ומעסיק בין קצין הבטיחות למפעל וניתן לעמוד בדרישת התקנות גם באמצעות היתקשרות עם קצין בטיחות בתעבורה שהנו קבלן עצמאי או היתקשרות עם קצין בטיחות באמצעות חברה המספקת שירותי בטיחות בתעבורה.

...

ראשית, התובע לא טען לפיטורים שלא כדין [footnoteRef:52] ושנית, אין בידינו לקבוע כי דרישת הנתבעת מהתובע לגבי האישור שהוביל לויכוח המקצועי, אינה לגיטימית.

] על יסוד כל האמור, ובשקלול כל השיקולים המפורטים לעיל, הגענו למסקנה כי אין מקום לפסיקת פיצוי לא ממוני.

סוף דבר – הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 36,713 ₪; דמי הבראה בסך 5,717 ₪; פדיון חופשה בסך 10,081 ₪; שכר חודש אוגוסט 2019 בסך 2,800 ₪.

אמנם מדובר במבחנים, המהוים אינדיקאציות לקיומם של יחסי עובד מעסיק, אולם אין בהם כדי להכריע לעניין זה. כך לדוגמא, מתנות לחגים ניתנות לעיתים גם לספקים ולעובדי קבלני כוח אדם, גם תיבות דוא"ל ניתנות לעיתים לספקים חצוניים לשם ייעול העבודה וחולצות מחולקות גם לגורמים שלא בהכרח קיים בינם לבין החברה/העמותה קשר כלשהוא, בין אם כעובד/מעסיק ובין אם כנותן ומקבל שירות.

בהתאם לכך, חרף העובדה שמבחינה פורמלית - כפי שהעידה גם הגב' אסולין - התובע לא היה שותף לרווחים או להפסדים של הנתבעת (שו' 30 בעמ' 37 – שו' 1 בעמ' 38 לפרו' הדיון מיום 8.6.22), הרי שמבחינה מהותית הוא בהחלט היה שותף לכך.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ולאור נסיבות המקרה בכללותן, מצאנו לקבוע כי בין התובע לנתבעת לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק, לכל הפחות בתקופה שמשנת 2009, עת החל התובע לקבל את התשלום בגין פעילותו באמצעות חשבוניות, בהתאם לבקשתו, ולפיכך תביעת התובע נדחית על כל רכיביה.

...

עוד נכתב בסעיף 3(ג) להסכם כי: "לשם ביצוע הפרויקט, יבצע צד ב' (הנתבעת, ע.ר.), בהנחיית צד א' (התובע וד"ר ברקאי, ע.ר.), באמצעות עובדים מטעמו של צד ב' חפירה הכוללת, בין היתר גם....". עוד נקבע בהסכם כי – "...ו. במידה וצד ב' לא יספק כח עבודה מקצועי לביצוע הפרוייקט, יתרה לו על כך צד א' בכתב. בתוך 21 יום מקבלת התראה כאמור יהיה על צד ב' לשפר את כוח האדם או להחליפו. באם בתום 21 יום האמורים עדיין לא יוכל צד א' לנהל מקצועית את הפרויקט, אזי רשאי יהיה צד א' להקפיא את ביצוע הפרויקט עד להסדרת כח אדם ראוי. ז. צד ב' בלבד יהיה רשאי לגייס כספים עבור הפרויקט. בכל מהלך של גיוס כספים יזכיר צד ב' את פועלו ומעורבותו של צד א' בפרויקט. באם יווצר צורך במימון נוסף לעיבוד החומר ופרסומו לאחר תום הפרויקט יפנה צד א' בכתב לצד ב' ויבקש ממנו את המימון הנוסף. במידה וצד ב' יסרב להעניק את המימון הנוסף אזי יוכל צד א' לגייס תרומות לצורך המימון הנוסף לעיבוד החומר ופרסומו". להסכם הנ"ל צורף נספח של תקציב, לתקופה של שישה חודשים, ובקטגוריה של "כוח אדם", נכללו התובע ושותפו וכן – "מנהלן, ארכיאולוג, רשמת, 3 עובדים". לעניין זה, מצאנו לקבל את טענת התובע לפיה הנתבעת הציעה לו שכר גלובלי, אך הוא ביקש גמישות ואפשרות לחרוג מהמשרה שנקבעה בשל אילוצי התובע (25% משרה) באם יהיה בכך צורך (סעיפים 15-16 לתצהיר התובע).

במכתב נכתב, בין היתר, כי "מכיוון שברצונך לבטל את ההסכמים הקודמים חשוב לציין במסמך שהעבודה מתנהלת בשיתוף מאז שנת 2005, וכי אנחנו הם יוזמי ומקימי הפרוייקט, ונענינו לשיתוף הפעולה לאחר פנייתה של עמותת אלע"ד. אנחנו בעלי הרשיון לסינון העפר מטעם רשות העתיקות, ולפי החוק בעלי הזכויות הבלעדיות על כל פרסום של הממצאים מן הסינון" ועוד הוסיפו התובע וד"ר ברקאי וכתבו במכתבם "לפי העקרונות שבמכתבך עולה הרושם כי במקום שותפות בין שני צדדים יש כאן נסיון לשליטה של העמותה על כל הנעשה במפעל הסינון." ביום 16.03.17 השיב מר ברוכי לתובע ולד"ר ברקאי (נספח 28 לתצהירי הנתבעת) כי: "איני רואה כל יתרון בהמשך התנצחות כתובה על ניסוח כזה או אחר.... החל מיום ראשון כא' באדר (19.03.2017), נפסיק את סינון העפר מהר הבית בעמק צורים ואת התמיכה במחקר בתקווה שמצב זה הוא זמני בלבד עד להסדרת המחלוקת בינינו". בהמשך להתכתבויות כאמור, ביום 23.3.17 פנו התובע וד"ר ברקאי למר בארי במכתב (נספח 29 לתצהירי הנתבעת), שבו נכתב בין היתר כי – "...מכיוון שאתם מצאתם לנכון להפסיק, באופן זמני, את השותפות בינינו, ולאור סיבות נוספות שיפורטו להלן אנחנו מקבלים את החלטתכם. אנחנו מאמינים שהדבר הנכון הוא לעשות פסק זמן עד להשגת מימון מלא לעבודת המחקר. לא יהיה זה נכון להמשיך את הסינון ולצבור ממצאים נוספים כאשר טרם הושג המימון עבור המחקר והפרסום של הממצאים שנחשפו עד כה." ביום 2.4.17 שלח מר בארי מכתב תשובה, ובו כתב, בין היתר, כי – "ב. הצעתכם לקיום "פסק זמן" בפרוייקט סינון העפר על מנת לאפשר סיום המחקר על החומר שכבר סונן מקובלת עלינו.

בנסיבות אלה, מצאנו לקבוע כי הפן השלילי לא התקיים בעניינו של התובע.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ולאור נסיבות המקרה בכללותן, מצאנו לקבוע כי בין התובע לנתבעת לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק, לכל הפחות בתקופה שמשנת 2009, עת החל התובע לקבל את התשלום בגין פעילותו באמצעות חשבוניות, בהתאם לבקשתו, ולפיכך תביעת התובע נדחית על כל רכיביה.

נוכח התוצאה אליה הגענו ולאור גובה התביעה, אשר הועמדה מלכתחילה על סך של כ- 167,000 ₪, ולאחר שהבאנו בחשבון גם את השאלות המשפטיות-פרשניות שעלו במסגרת ההליך, החלטנו לחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת בסך מופחת של 5,000 ₪.