בשורה של פסקי דין שנזכרו בעיניין עמיר, נקבע כי עובדי הפקה, צלמים ותחקירנים, המבצעים פעילות קבועה בגופי התיקשורת ונמנים על הגרעין המרכזי שלהם, הם "עובדים".
על רקע זה נפנה לבחינת מעמדן של התובעות אצל הנתבעת.
שניידר הצהיר כי מאחר שלא היתה לנתבעת שלוחה המהוה אישיות משפטית הזכאית להעסיק עובדים בישראל, מתכונת ההיתקשרות הוגדרה כיחסי נותן שירותים - לקוח זאת, בדומה ליתר רשתות התיקשורת הזרות הפועלות בישראל וכמקובל בענף (סעיף 4 לתצהיר שניידר).
בעיניין עמיר נידרש בית הדין לשתי גישות בנוגע לזכות קזוז ובחינת זכאות העובד לתשלום זכויות בדיעבד: הגישה ההרתעתית, לפיה במקרים בהם המעסיק דרש מהעובד להיתקשר כנותן שירותים, על אף שהיה ברור כי בפועל מתקיימים יחסי עובד - מעסיק, ונהג כלפיו בחוסר תום לב, לא תיבחן כלל סוגיית גובה התמורה הקבלנית ששולמה לעובד לעומת השכר שהיה מגיע לו כעובד, וזכויותיו ייגזרו מהשכר הקבלני ששולם לו.
לצד זה, נקבעה הגישה החישובית, לפיה במקרים בהם ההיתקשרות לא נועדה לקפח את העובד או להיתחמק מתשלום זכויותיו, ושני הצדדים תמי לב, תיבחן התמורה הקבלנית, ביחס לתמורה שהיתה משולמת לעובד.
"שיעור ההשבה על פי האמור צריך להיקבע, לא על פי ההפרש בין השכר החודשי שקבל העובד עת סברו הצדדים שאין ביניהם יחסי עובד ומעסיק בהשוואה למשכורת החודשית שהיה מקבל כעובד, אלא שיעור ההשבה, במקרה שיש נתונים מוכחים של שכר העובד התובע אילו נחשב לעובד מלכתחילה, תלוי בהפרש שבין עלות השכר המופחת בתוספת כלל הזכויות המגיעות בהשוואה לעלות השכר הכולל שבה נשא המעסיק בפועל עת סברו הצדדים, כי לא מתקיימים ביניהם יחסי עובד ומעסיק. ככל שקיים פער עלויות לטובת העובד - יגיע לו ההפרש שישתלם לו עד סכום זכאותו בתביעתו על פי עילותיה." (עניין עמיר בסעיף 24 לפסק דינו של הנשיא פליטמן כתוארו אז).
...
לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה לפיצויים בגין פיטורים שלא כדין.
לאור כל המפורט לעיל, למרות שהגענו למסקנה לפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עובד - מעסיק, יש לדחות התביעה הכספית על כל רכיביה.
סוף דבר
התביעות נדחות.
