דיון והכרעה
סעיף 1 לחוק מגדיר "עובד" כדלקמן:
""עובד" – לרבות בן מישפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחסי עבודה, ובילבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאלולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לעניין זה, "בן מישפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות".
בהודעתה לנתבע לא מסרה גרסה ביחס לשעת תחילת העבודה וסיומה, אלא ציינה כי עבודתה השתנתה מיום ליום: "עבדתי, זה השתנה מיום ליום כי זה היה תלוי איך בעלי עוזר לי כן? בכללי זה היה 8, 10 שעות ביום אבל זה היה מאוד דינאמי מבחינת מתי בעלי מוציא את הילדים, יום אחד הוא מוציא, יום אחד אני מוציאה אז כאילו יום עבודתי יותר, יום עבדתי פחות, אבל זה היה משהו בין 8 ל-10 שעות ביום"[footnoteRef:10].
ייתכן כי תחילה, בתקופת עבודתה הראשונה שאינה נבחנת בהליך זה, עבודתה של התובעת הייתה בהקף ובמהות דומה לעזרה משפחתית, כפי שטען הנתבע[footnoteRef:28], אך לא התרשמנו כך ביחס לתקופת ההעסקה הרלוואנטית להליך זה, לאור המעורבות של התובעת בעסק והתפקיד שביצעה שהתרשמנו כי היה נידרש.
...
לסיכום מצאנו כי התובעת ביצעה עבור המעסיק תפקיד משמעותי ונדרש, בשל סגרי הקורונה והריחוק החברתי שהשפיע על המשק ובחינת השפעתו על המעסיק, מחליף הובא לה רק לאחר שלושה חודשים מיציאתה לחופשת לידה ולאור גידול במכירות נשאר המחליף לעבוד גם לאחר ששבה התובעת מחופשת לידה.
התובעת עבדה באופן סדיר, שולם לה שכר באופן סדיר בשל ביצוע עבודתה בפועל בתלושי שכר והעברות בנקאיות תואמות, כך שמצאנו מהמקובץ לעיל כי התובעת הוכיחה את הגרעין המהותי של יחסי העבודה שהוא ביצוע עבודה תמורת שכר ועל כן הרימה את הנטל להוכיח כי היא עומדת בהגדרת "עובד" בהתאם לחוק בנסיבות הענין.
על יסוד כלל המפורט לעיל – התביעה מתקבלת.