יהודים תחת עוצר בשואה: זכויות משפטיות

נקבע כי אין ספק שעיראק לא הייתה חלק מגרמניה או מהארצות "שהיו לפנים תחת שילטון גרמני" אלא שלא בכדי מאוזכר מכתב מס' 1א' עם הסכם השילומים, מכתב היוצר זכות תביעה עצמאית לכל יהודי שהפך לאזרח מדינת ישראל לפני התאריך הקובע.

צוין כי אף הוכח שמשלחת יהודים יצאה לקבל את פניו של העוצר לאחר נצחונם של האנגלים, נצחון שהיה ידוע עליו עוד לפני תחילת הפרהוד, כלומר כל בריחה במהלך הפרהוד לא נעשתה בשל פחד מהגרמנים שכן לא הגרמנים באו לעיראק, ההיפך קרה, בזמן הרלוואנטי האנגלים והעוצר הם אלו ששבו והגיעו לעיראק על מנת לנהל ולשלוט בה. נקבע כי די בכך שכן בהעדר בריחה מפחד הגרמנים אין תחולה להילכת הפחד.

המערערים טוענים כי הציעו לועדה שלושה מסלולים משפטיים חלופיים שמכוח כל אחד מהם הם זכאים לתגמולים: (א) אחריות גרמנית ישירה לפרעות, בהתאם לסעיפים 1 – 3 לחוק הפיצויים הגרמני, הנובעת ממערכת ההסתה הגרמנית הנאצית שהתירה את דמם של יהודי עירק, שהפכה אותם מטרה לשנאה יוקדת לאחר שהציגה אותם כשונאי דת האיסלאם, משתפי פעולה עם הכובש הבריטי, גוזלי פלשתין ואחראים לכל קשיי עירק, והיוותה גורם מרכזי לארועי הפרהוד.

הניצולים איבדו את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל, שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה [פס"ד גרנות].

...

על פסק דינה של ועדת הערר שליד בית משפט השלום בבאר שבע, בראשות כב' השופטת (עמיתה) דרורה בית אור (בתיק ו"ע 9969-11-13), שניתן ביום 23.7.17, לפיו נדחה הערר על החלטת הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר (להלן: "הרשות" או "המדינה") שלא לשלם תגמולים ליוצאי עיראק ניצולי טבח ה"פרהוד", הגישו ערעור המערערים (ע"ו 55221-10-17), אשר מבקשים להפוך את פסק דינה של הוועדה ולקבוע כי הם זכאים, עקרונית, לתגמולים חודשיים מכוח החוק.

סיכום: בסיכומו של דבר, אציע לחברי ההרכב לדחות את ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק.

סארי ג'יוסי, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של האב"ד. אנו מורים על דחיית ערעוריהם של המערערים על החלטות הוועדות בחיפה ובבאר שבע, אשר קבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים מכוח החוק.

אנו מקבלים את ערעור הרשות כנגד חיובה בהוצאות על ידי הוועדה בחיפה, ומורים לבטל את חיוב הרשות בתשלום הוצאות לטובת המערערים.

יפים כאן דבריו של כב' השופט מ. חשין ז"ל בעיניין דנ"א 11196/03 יוסף גרנות נגד הרשות המוסמכת (2005) (להלן:"דנ"א גרנות"), סעיף 3 : "רבות נאמר ונכתב ונאמר על הסכם השילומים, על היבטיו המוסריים, על תבונתו המדינית והכלכלית ועל מקומו וחשיבותו בתהליך בנייתה של המדינה הצעירה. סוגיות מרתקות וכואבות אלו אינן מונחות על סדר יומנו עתה. לענייננו שלנו נאמר כי עיקרו של ההסכם בהסכמתה של גרמניה לשלם למדינת ישראל פיצוי כולל (בכסף ובסחורות) בעד הוצאות קליטתם של הפליטים היהודים, והוא כנגד ויתורה של מדינת ישראל – בכפיפות לחריגים מסוימים – על זכותם של אזרחיה לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה. מדינת ישראל ויתרה בשם הניצולים – ללא קבלת הסכמתם המפורשת – על זכותם האישית לתבוע את גרמניה ולקבל ממנה פיצוי בשל האירועים הקשים שעברו עליהם והסבל שסיבלו; נטלה את כספי הפיצויים שאותם ניצולים היו יכולים לתבוע מגרמניה ובה-בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו איפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל – שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה." סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים קובע: נכה יהא זכאי לתגמולים לפי חוק זה, אם נתקיימו בו כל אלה:נכה הזכאי לתגמולים (תיקון מס' 19) תשע"ד-2014 (1) עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953) וביום כ"ט באדר ב' תשי"ז (1 באפריל 1957) היה ולאחר מכן נשאר אזרח ותושב ישראל; (2) דרגת נכותו אינה פחותה מ-25%; (3) (בוטלה).

זה המקום לציין כי בישראל חיים היום הרבה מאד ניצולי שואה ששרדו את השואה באירופה או בצפון אפריקה ובכל זאת אינם מוכרים על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, גם לא כזכאים לקיצבה חודשית על פי חוק ההטבות משום שאינם עונים על המדדים המקנים זכאות על פי החוקים הללו אך הם ניצולי שואה לכל דבר וחלקם מוכר ומקבל סיוע ותמיכה ע"י קרנות או גופים שונים בארץ ובעולם, סיוע ותמיכה אלו אינם מהוים כאמור "דין" או בסיס משפטי לקבלת הכרה על פי החוק.

בהילכת הרשקו שנקבעה ברע"א 5512/09 הרשקו חיים ו-108 אח' נגד הרשות המוסמכת- (ניתן ביום 24.11.09) ואשר אישרה את הקביעות שנקבעו בו"ע 1733/07 הרשקו חיים נגד הרשות המוסמכת (החלטה מיום 12.5.08, להלן ביחד: "הילכת הרשקו"), נעשתה הרחבה לצורך החלת "שלילת החרות" על ניצולי השואה מרומניה (ובולגריה) ברם ההרחבה אכן נעשתה לאור מכלול הנסיבות, על היהודים הוטל עוצר חלקי בלבד ברם עוצר זה לווה בנסיבות (לא מעטות יש לומר) אשר בהצטרפותן יחדיו עוצמתן הייתה כזו שניתן היה לומר שמדובר במעין שלילת חירות.

...

לאחר ששקלנו את העניין וחרף דחיית הערר, סבורים אנו כי בשים לב לאופיו הסוציאלי של החוק, למהות הזכויות שנתבעו במסגרתו, בשים לב לחשיבות הציבורית והאנושית הכרוכה בניהולו יש לעשות שימוש בסמכותנו על פי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 ולפסוק לזכות העוררים הוצאות ושכר טרחת עורך דינם.

אנו סבורים שאין צורך בכך ברם ככל שתתעורר מחלוקת בעניין הוצאות המומחים (כאמור רק על פי קבלות ותשלומים שבוצעו בפועל), ניתן יהיה להגיש בקשה למתן שומת הוצאות.

הערר נדחה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.

כמו כן נאמר כי "נאסר על היהודים נתיני מרוקו להתגורר מחוץ למאלאח. כמו כן הוטלו עליהם איסורים לעסוק במלאכות שונות והוגבל מספר התלמידים בבתי הספר. יחד עם זאת נאמר במפורש כי סוגיה הדורשת בירור מיוחד היא מחנות העצורים ומחנות העבודה. לדברי המחבר: "בצרפת עצמה-הותקן ביום 4.10.1940 חוק בדבר 'אזרחים זרים בני הגזע היהודי' שאפשר היה לפי ההוראות הכלולות בו לעוצרם במחנות רכוז מיוחדים. חוק זה לא הונהג במרוקו מאחר שעוד בתאריך קודם (2 בינואר 1940) נתקן טאהיר שלפיו אפשר היה לעצור במקומות המיועדים לכך אנשים המהוים סכנה להגנה הלאומית, לבטחון הכללי....הטאהיר היה מכוון נגד קומוניסטים, יסודות אנטי צרפתיים באוכלוסייה המוסלמית....". כאמור טוענים העוררים כי מרוקו הייתה למעשה חלק מהרייך השלישי, וכי עצמאותה הייתה עצמאות לכאורה, וכי החוקים האנטישמיים שנחקקו וחלו על מרוקו , אף כי נחקקו על ידי ממשלת וישי נעשו ברוח החקיקה האנטישמית שמקורה בברלין ועל כן עומדת ליהודי מרוקו הזכות לקבלת פיצוי בהיותם נרדפים על פי החוק הגרמני.

יחד עם זאת לא נימנעה מהם הזכות להמשיך וללמוד במסגרות החינוך של היהודים כמו רשת אליאנס, שיהודים רבים למדו שם. הרב פרופ' משה עמאר מיפרט באריכות בחוות דעתו "יהודי מרוקו תחת משטר וישי", את סבלם שליהודי מרוקו בתקופת מלחמת העולם השנייה בשלטון וישי והחרדות שאחזו בה בתקופה זו. בסיכום חוות הדעת (עמ' 30 סעיף 15 ) אומר פרופ' עמאר: "מכל האמור לעיל ברור שיהודי מרוקו בתקופת שילטון וישי סבלו מהדרה ומהרחקה מיתעצמת ומתמשכת. הם פוטרו ממשרותיהם במשרדים ערוניים וממשלתיים, במערכת המשפט, החינוך והתרבות, הוגבלה זכותם לחופש העיסוק במקצועות החופשיים, ובדברינו לעיל הוכחנו שבפועל הוגבלה זכותם לחופש העיסוק גם בעבודות פשוטות ומסורתיות דוגמאת רוכלות וגישור וכתוצאה מכך נתקפחה פרנסתם והתדרדרו לעניות מרודה; כמו כן בשכונות החדשות נזרקו היהודים מבתיהם והיהודים המפונים חויבו למצוא לעצמם דיור במלאח הדחוק והצפוף. בנוסף היהודים חויבו בהצהרות הון אשר נועדו להקל על שלילת רכושם ועמל כפיהם; ומעל לכל הפיחו שנאה תהומית ליהודים והסיתו את המוסלמים להתקומם ולעשות פרעות ביהודים". לגבי פרעות ביהודים אותה מזכיר פרופ' עאמר בסוף הציטוט דלעיל - גם הוא מציין במחקרו (ראה עמ' 9 – 11) כי היו אירועים ספורדיים, לא הייתה פעילות מאורגנת בעידוד השלטונות וכי ככלל השולטן הגן על היהודים ולא היו פגיעות בגוף או רציחות של יהודים במרוקו.

אשר להוצאות המשפט: בענין הוצאות המשפט מצאנו לנכון ללכת במתוה שסלל בית המשפט העליון בפסק הדין עפרוני הנ"ל, שבו היתקבל ערעור העוררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"ו 17971-08-17 הרשות לזכויות ניצולי שואה נ. גמיש, שביטל את הוצאות המשפט שפסקה לעוררים ועדת הערר בחיפה ב- ו"ע 34142-08-13 גמיש נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "פס"ד גמיש").

בפסה"ד עפרוני נימקה כב' השופטת ברק ארז את החלטה על קבלת העירעור בענין הוצאות המשפט, שמשמעותה השארת פסיקת ההוצאות בפסה"ד גניש על כנה, בין היתר בכך: "שאכן לא ניתן לבטל את התרומה של ההליכים להעלאת המודעות הצבורית החשובה בנושא". גם עניינם של יהודי צפון במלחמת העולם השניה ויהודי מרוקו בכללם, הגיע לסדר היום הצבורי והמשפטי בזכות פועלם של ב"כ העוררים שהגישו את העררים בפני ועדות הערר כשהם חדורים אמונה בצדקת טענתם בענין נרדפותם של העוררים.

...

אשר להוצאות המשפט: בענין הוצאות המשפט מצאנו לנכון ללכת במתווה שסלל בית המשפט העליון בפסק הדין עפרוני הנ"ל, שבו התקבל ערעור העוררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"ו 17971-08-17 הרשות לזכויות ניצולי שואה נ. גמיש, שביטל את הוצאות המשפט שפסקה לעוררים ועדת הערר בחיפה ב- ו"ע 34142-08-13 גמיש נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "פס"ד גמיש").

לאור האמור לעיל ובתוקף סמכותנו לפי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים תשי"ב - 1992, מצאנו לנכון לפסוק לעוררים הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דינם.

הערר נדחה.

לרבות, חיוב היהודים לעזוב את שכונות מגוריהם ולחזור ל"מלאח" (הרובע בו התגוררו היהודים) תוך החרמת רכושם, ומגורים בצפיפות רבה, איסור לצאת מתוך תחומי ה"מלאח" ללא קבלת אישור, עוצר, איסור לעסוק במגוון משרות, תוך קביעת הקצאות למקצועות שדרשו רישיון ממשלתי, חיוב היהודים בהתייצבות, רישום ומסירת פרטים, הגבלת כמות מזון, שליחת יהודים לעבודות כפייה.

לבסוף טענו ב"כ המערערים, כי לועדה נתונה הסמכות ומסור בידיה שיקול דעת מלא מכוח תקנה 24 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (נראה, כוונת ב"כ המערערים היא לסעיף 42 לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בועדת ערר), תשל"ד-1973) לפסוק הוצאות, וזאת תוך היתחשבות בהוצאות האדירות שהוציאו המערערים באמצעות ב"כ בהליכים משפטיים מורכבים, שמטרתם השגת זכויות סוציאליות ליהודי מרוקו, הליכים אשר הציפו את סוגית רדיפות יהודי מרוקו בתקופת משטר וישי.

במענה לטענות ב"כ המערערים בכל הנוגע להוצאות המשפט טענה המשיבה, כי אין כל בסיס לבקשתם של המערערים לפסיקת הוצאות לזכותם, מנימוקים שאותם פירטה המשיבה בהרחבה, ובכלל זה גם טענה, כי נסיבות הטלת ההוצאות בעיניין יהודי עיראק שונות באופן מהותי מאלה שרלוונטיות בעיניין יהודי מרוקו, ולכן גם השיקולים שהיה על הועדה לשקול בעיניינם – שונים הם. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 29.05.2019, חזרו ב"כ המערערים על כל האמור בהודעת העירעור ובעיקרי הטיעון, והדגישו, שהחלטתה של ממשלת גרמניה בשנת 2011 ליתן באמצעות ועידת התביעות פיצוי ליהודי מרוקו, אשר היו בזמן הרלוואנטי תחת משטר וישי וענו על קריטריונים מסוימים, מהוה הכרה של גרמניה באחריותה למעשי משטר וישי.

המסגרת הנורמאטיבית בסוגייה העומדת בפנינו מקורה, בתמצית, נטוע בהסכם עליו חתמה מדינת ישראל עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מיום 10.09.1952, שנודע כ"הסכם לוקסמבורג" או "הסכם השילומים", לפיו התחייבה גרמניה לנסות לתקן את הנזק החומרי שגרם המשטר הנאצי ליהודים, ולשלם למדינת ישראל פיצוי קולקטיבי בעד קליטתם של ניצולי השואה בארץ ושיקומם, כנגד ויתורה של מדינת ישראל, בכפוף לחריגים, על זכויות אזרחיה, ניצולי השואה, לתבוע פיצויים מגרמניה.

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.

בשל אופיו של המשטר הנאצי, ששלט במקומות מסוימים באמצעות משטרים מקומיים שפעלו תחת חסותו, נקבע בפסיקה כי גם כאשר מדינה פעלה כ"זרועה הארוכה" של גרמניה, ניתן יהיה לראות בה "גרורה", ובמעשי הרדיפה שביצעה כמקימים זכאות לפיצויים (ראו: עניין שטיינפלד, בעמ' 620; עניין דנ"א גרנות, בעמ' 97-96, וכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו הוכרו מעשי רדיפה שבוצעו בבולגריה, שהחוק הגרמני עצמו הגדיר אותה במפורש כמי ש"הונעה" בידי גרמניה הנאצית: ע"א (מחוזי ת"א) 1919/03 עוזיאל נ' הרשות המוסמכת, פסקה 10 (31.1.2005) (להלן: עניין עוזיאל)).

כך, בעיניין דנ"א גרנות נקבע כי גירוש מאורגן כמו זה שארע בבולגריה עשוי להחשב "שלילת חירות" אף אם לא לווה בכוחות חמושים, בין היתר משום שנעשה בצילו של איום כי מי שימאן להעתר לו מסתכן בפגיעה; ובעניין הרשקו הוכר אף עוצר חלקי שהתרחש ברומניה ובבולגריה כמקים זכאות מכוח הסעיף.

בעקבות זאת החל אט-אט לחלחל גם הצורך בהכרה ובפיצוי, ותביעות רבות הובאו בפני ועדות העררים בהתאם לכך, כמו גם סוגיות הנגזרות מאופייה של ההכרה שנתבקשה, לרבות בעיניין ייצוג הנפגעים בערכאות (ראו: בעיניינם של יהודי לוב – ע"א (ת"א) 1943/03 חסון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים התשי"ז 1957 (11.9.2006); עניין טייר והחחלטה המינהלית שניתנה בעקבותיו מיום 14.9.2010; דנ"א 2591/14 אפרתי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר (6.4.2015); בג"ץ 687/15 ידיד נ' הכנסת (9.7.2015); בג"ץ 4231/16 ידיד נ' היועץ המשפטי לממשלה (15.6.2017); בעיניינם של יהודי תוניסיה – ע"א (ת"א) 3054/03 רועה נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (4.2.2008); ו"ע 1914-08-09 קובנט נ' הרשות המוסמכת (20.12.2009), שעסק גם בבני נאלצ'יק שבקווקז; בעיניינם של יהודי מרוקו – ו"ע 62910-12-13 סספורטס נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר (16.12.2018); בעיניינם של יהודי סוריה – ו"ע 31217-07-15 מנחם נ' משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים (7.8.2017)).

...

עם זאת, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור הנוגע לביטול ההוצאות שנפסקו לזכות חלק מהמערערים בוועדת העררים בחיפה – הן משום שהתערבות בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים והן משום שאכן לא ניתן לבטל את התרומה של ההליכים להעלאת המודעות הציבורית החשובה בנושא.

הערעור נדחה אפוא.

נראה כי בנסיבות האמורות, ומשלא הוכחו תנאי הזכאות לפי החוק, אין מנוס מדחיית הערעור, כמוצע על ידי חברתי.