טריקת דלת על אצבע בתאונת דרכים

בסעיף 2 לכתב התביעה התובעת טוענת כי: "בתאריך 22.6.2014 בשעה 21:00 או בסמוך לה, בעת שהתובעת ישבה ברכב, על מנת להתחיל בנהיגה, בדרכה מפגישת עבודה לביתה, נטרקה הדלת על כף ידה השמאלית". התובעת מתארת בסעיף 2 לתצהירה כי: "בתאריך 22.6.2014 בשעה 21:00 או בסמוך לה, בעת שישבתי ברכבי, על מנת להתחיל בנהיגה בדרכי מעבודתי לביתי, נטרקה הדלת על אצבעות כף ידי השמאלית. כתוצאה מכך נגרמו לי חבלות משמעותיות... אציין כי התיישבתי ברכב כאשר מובן כי דלת הנהג פתוחה והתכוננתי לנסיעה. אחזתי במשקוף הדלת על מנת למשוך הדלת לכווני לסוגרה ולפתע עבר רכב במהירות ובשאון אדיר שהבהיל אותי והדלת נטרקה על ידי". במהלך חקירתה הנגדית נישאלה התובעת על מיקום רכבה בעת התאונה.

מצאתי שלמחרת הפגיעה שאירעה בשעה מאוחרת בביקורה של התובעת אצל האורתופד בקופת חולים תוארה הפגיעה כחבלה באצבע השלישית מאתמול, אך לא נזכרה טריקת דלת רכבה או תאונת דרכים.

...

לאחר שעיינתי במסמכים ובטענות הצדדים אני מוצא לפסוק פיצוי על דרך האומדנה בסך 5,000 ₪.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 303,400 ₪ בתוך 30 יום, בצירוף ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

כאמור, מוכן אני להניח לטובת התובע כי אכן נפגע בשל טריקת דלת על אצבעו במהלך העבודה.

אף אם אקבל את גירסתו כפי שהובאה בבית המשפט, היינו שויטלי טרק את הדלת על כף ידו, בעודו עומד על הקרקע ומשוחח עם אחר (והרי זו ההנחה הטובה ביותר עבורו), המסקנה היא שאין מדובר בתאונת דרכים.

...

הנתבעת טוענת כי ריבוי הגרסאות אינו מאפשר ליתן אמון בגרסה זו או אחרת ומסקנה זו אמורה להביא לדחיית התביעה מטעם זה בלבד.

משכך מתחייבת המסקנה לפיה אין מדובר בתאונת דרכים.

התוצאה התוצאה היא שדין התביעה להידחות בין בשל חוסר היכולת לקבוע כי התאונה התרחשה כעדות התובע בבית המשפט ובין בשל בחינת גרסה זו לגופה.

שקלתי אם לחייב את התובע בהוצאות ובסופו של יום החלטתי להימנע מכך בשל מצבו הרפואי הכולל והעובדה כי מקובל עלי שהוא אכן נפגע באירוע.

כך תיאר התובע את התאונה שהתרחשה בתאריך 27.6.12 בשעה 19:00: "בחצר הבית לאחר ששטפתי את רכבי מסוג וולבו הדלת של הנהג נטרקה על אצבע של יד ימין וכתוצאה מכך נפצעתי, התפניתי לבית החולים אנגלי ושם טופלתי ושוחררתי אחרי קבלת טפול ותפירות להמשך מעקב רופא מטפל". עיננו הרואות שבגירסה הראשונית לא צוין כלל נושא הנחת שטיח גומי ליד הדוושות או העובדה שהועלתה בהמשך, שהתובע התכונן לנסוע לחתונה בכפר.

לטענתה פשוט מדובר בנקיון של רכב וברחיצתו בחצר הבית ולכן לא ניתן לראות במקרה "תיקון או טפול בדרך". כאשר פתיחת הדלת היתה חלק מפעולת הנקיון ולכן הנזק אינו מהוה "תאונת דרכים". פעולת הלוואי של פתיחת הדלת במקרה זה לא נועדה לצורך הכניסה אל הרכב לשם תחילת הנסיעה ובעניין זה מפנה להלכות "חסן נביל" ר.ע.א. 5099/08 ופלוני ר.ע.א 8744/18 של כבוד השופטת וילנר וכן הילכת ינטל ר.ע.א 9084/05.

...

ואם שכח מהתביעה על פי גרסתו על פי ההסבר שמסר בשיהוי בהגשת התביעה כשבועיים לפני ההתיישנות, אני שואל את עצמי האם לא סבל מאותה פגיעה באצבע 4 יד ימין שנים רבות כל כך שזנח ושכח את תביעתו, זאת ועוד גם ההסבר שניתן לי לגבי הגשת התביעה בשיהוי שכזה לאחר שנדחתה על ידי חברת הביטוח בשנת 2013 לא הניחה את דעתי כלל והיא מלמדת כי התובע למעשה הבין כי תביעתו עלולה להידחות.

אני פוסק הוצאות משפט מתונות הרבה יותר בשים לב להערות דלעיל בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ. סוף דבר: התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זוהי תביעה לפיצויים בשל ניזקי גוף, שנגרמו לתובע בעקבות טריקת דלת רכבו על ידו הימנית, ביום 27/4/18, מכוח החוק לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

הנתבעת טענה בסיכומים, שתאור כניסתו של התובע לרכב לא מתיישבת עם גירסתו, שדלת הרכב נטרקה על אצבע 3 של יד ימין.

...

לסיום פרק נסיבות התאונה, משנתתי אמון רב בגרסת התובע, ובהסתמך על העדויות אשר נשמעו בבית המשפט, אני קובעת כי התובע נפגע בידו הימנית, בעת שביקש להיכנס לרכבו ולנסוע לביתו.

א. ריבלין השיב לשאלה מתי מתחילה הכניסה לרכב מנועי, בספרו תאונת הדרכים, מהדורה שלישית, עמוד 164: "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב". בהינתן האמור לעיל, אני קובעת שהנתבעת חבה בפיצויים לתובע על נזקיו בעקבות התאונה מכוח החוק.

בהסתמך על המסמך הרפואי מיום 2/5/18, של ד"ר שחאדה חביב מומחה לכירורגיה אורתופדית, לפיו, "בעיון בצילום נראה שבר ללא תזוזה כפיס גליל מרוחק", אני קובעת שקיימת ראשית ראיה לקיומה של נכות בעקבות התאונה.

התובע עצר את הרכב, וכאשר ניסה לצאת ממנו נטרקה הדלת על אצבעות כף רגלו השמאלית.

ראשית, התובע לא הביא לעדות את אישתו, שהייתה עמו בנסיעה, והייתה העדה הראשונה לקרות הארוע, אף אם לא ראתה את התאונה במו-עיניה, ולא הביא לעדות את הוריו, אף שהתאונה אירעה סמוך לביתם, על פי הנטען; שנית, התובע הרבה להשיב בחקירה הנגדית שאינו זוכר פרטים שונים שנשאל עליהם; שלישית, התובע קיבל טפול רפואי רק למחרת, ועמד לרשותו די זמן להתייעץ עם אנשים בטרם פנה לקבלת טפול ומסר כי נפגע מדלת רכב; רביעית, התאונה אינה הגיונית כשלעצמה, ולא ברור איך נפגעה דוקא האצבע מסגירת הדלת.

בנסיבות העניין, ובשים לב למגבלת הפצוי בראש נזק זה על פי חוק פלת"ד ותקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, ולשיקולים מזה ומזה, אני רואה לנכון להעמיד את הפצוי על סכום של 15,000 ₪.

...

לאור המסמכים הרפואיים שהוצגו, לעניין הטיפול בשבר עצמו לאחר התאונה, ועל אף העדר קבלות, אני סבורה כי ניתן להכיר בהוצאות בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, בסכום מתון של 2,000 ₪, כאשר מרבית הטיפולים הרפואיים ניתנו במקום מגוריו של התובע, אולם חלקם ניתנו במקומות מרוחקים.

סוף דבר אני קובעת כי התובע אכן נפגע בתאונת דרכים כטענתו, ופוסקת לו פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בגין נזק בלתי ממוני, ו-2,000 ₪ בגין הוצאות שונות.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 17,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ, והוצאות משפט בסך 710 ₪ בגין אגרה, וכן 2,925 ₪ בגין תשלום למומחה (מחצית שכרו, ששולמה על ידי התובע).