טענת מניעות והשתק טענת מניעות והשתק בוועדת משמעת של משרד הבריאות

לפני בקשותיהם של ד"ר אמנון זלוטניק (להלן: "התובע") ושל שירותי בריאות כללית-מרכז רפואי כרמל (להלן: "הנתבעת") לגילוי מסמכים ספציפיים בתיק; וכן בקשת התובע לחידוש ההליכים בתובענה זו, לאחר שאלה עוכבו בהחלטת כב' השופטת אביטל רימון-קפלן מיום 27/12/16, נוכח ההליך המשמעתי המתנהל בעיניינו של התובע במקביל, לפני ועדת המשמעת הארצית של הנתבעת (להלן: "ועדת המשמעת").

עוד נטען לקיומה של חפיפה בין שני ההליכים הן במישור המהותי והן בטענות המועלות בהם; במסגרת התובענה דנן הצדדים העלו טענות לגבי הבירור המשמעתי של התובע, כך שחלק ניכר מהנושאים ומטענות התובע הנדונים בבית הדין, יידונו ויוכרעו אף לפני וועדת המשמעת הארצית; כך גם ניתן להווכח בקיומה של חפיפה בין בקשת התובע לגילוי מסמכים בתביעה שבנידון לבין המסמכים המבוקשים על ידי התובע בהליך המשמעתי.

לגופה של הבקשה טען התובע, כי הלכה היא שאין לדחות הליך בבית הדין בשל קיומו של הליך משמעתי, שעה שעובד טוען להיתנכלות כלפיו שהולכת ומחמירה, וההמתנה לסיום ההליך המשמעתי יכולה להמשך זמן רב [ראו: בר"ע (ארצי) 11974-11-15 משה ימיני - מדינת ישראל – משרד התחבורה (ניתן ביום 2/12/15)], והוא הדין בעניינינו עת התובע מלין על היתנכלות חריפה נגדו כבר בשנת 2014, ואילו הזימון לברור משמעתי הוגש על ידי הנתבעת רק חמישה חודשים לאחר הגשת התביעה והבקשה לסעדים זמניים; בכל מקרה בהליך זה כבר היתקיים דיון מוקדם והתנהלו הליכים מקדמיים, בעוד שההליך המשמעתי לפני הועדה הארצית טרם החל (הוגשו בקשות מוסכמות לדחיית הישיבות שנקבעו לחודשים 7-8/16 ולקביעת מועדים חדשים בחודשים 9-10/16); אין חשש ל"החלטות סותרות" כביכול, הואיל וועדת המשמעת אינה ערכאה שיפוטית אלא לכל היותר ערכאה "מעין שיפוטית" שהוקמה על ידי הצדדים ליחסי העבודה הקבוציים, שהחלטותיה אינן במעמד זהה להחלטות בית הדין, מה גם שכבר נפסק, כי החלטה מנהלית מסוג זה אינה מהוה ראיה בהליך אזרחי לפי סעיף 42א לפקודת הראיות; בכל מקרה, הקביעות שייקבעו בועדת המשמעת לא יכולות להשליך על ההליך בבית הדין, והכרעה בהליך משמעתי אין בה כדי להקים השתק עילה או השתק פלוגתא; עצם זמונו של התובע להליך המשמעתי מהוה חלק מההתנכלות כלפיו, שעה שהאירועים המתוארים בהליך המשמעתי הנם צרוף של השמצות פרועות שהצטרפו על מנת להציג מצג מטעה על התובע; ועדת המשמעת הארצית היא גילגול של הועדה המקומית ולמעשה התובע הוא זה שבקש להעביר את הדיון המשמעתי לועדה הארצית, לנוכח כך שלוועדה המקומית אין את הכלים לבחון את העובדות; בכל מקרה, ההליך המשמעתי לא ייתר את הדיון בבית הדין, שכן לא כל הנושאים שיידונו בבית הדין יידונו גם בועדת המשמעת; ועדת המשמעת דנה בטענות משמעתיות בלבד ולא בטענות מקצועיות, והיא אינה יכולה לאיין טענות על נזקים כספיים והסעדים הנובעים מהם.

...

לה' לעיל (מסמכים הנוגעים למישור המשמעתי)- מקובלת עליי, בשלב הזה, התנגדות הנתבעת לגילוי המסמכים האמורים, שהינם חלק מההליך המשמעתי המתנהל בין הצדדים לפני ועדת המשמעת הארצית, הליך שלעת הזו מתנהל ומתקדם כסדרו, כאשר ממילא ההליכים בתובענה דנן מעוכבים, כאמור לעיל, וחידושם ייבחן שוב בתחילת חודש 02/2018, בהתאם לדיווחי הצדדים בנוגע להתפתחויות בהליך המשמעתי.

ז' לעיל, פירוט מס' ההפניות שיצאו תחת ידיהם של רופאי המחלקה הבכירים לביצוע בדיקות CT עם חומר ניגוד למטופלים במחלקה במהלך השנה האחרונה, וזאת ללא פרטים מזהים; · באשר ליתר המסמכים המבוקשים על ידי התובע, מקובלות עליי מכלול טענותיו בדבר רלוונטיות המסמכים המבוקשים למחלוקות בין הצדדים בתובענה זו, ותרומתן הפוטנציאלית לגילוי האמת בתיק, כשמנגד לא שוכנעתי בקיומו של טעם ענייני המצדיק את מניעת הגילוי המבוקש.

הכרעה בבקשת הנתבעת לגילוי מסמכים לאחר שעיינתי בבקשת הנתבעת ובתגובת התובע ובשים לב לנסיבות העניין, אני מורה כדלקמן: בקשת הנתבעת לקבלת כל מסמך הקיים בידי התובע בדבר פתיחת עוסק מורשה ו/או פתיחת כל פעילות פרטית במהלך השנים 1998 ואילך, בין בעצמו ובין ביחד ו/או בשיתוף של רופא/רופאים אחר/ים- בשים לב לתשובת התובע, לפיה אין בידיו מסמכים כמבוקש, ומשלא ניתן לחייב את התובע להמציא מסמכים שלטענתו אינם ברשותו- דין בקשת הנתבעת בעניין זה להידחות.

על האמור לעיל, יש להוסיף כי החל מיום 17.5.16 התובע אינו עובד בפועל בבית החולים, מכח הסכמה בין הנהלת הנתבעת לבין סגן יו"ר ארגון רופאי שירותי בריאות כללית, להוצאתו של התובע לחופשה בתשלום מלא, עד לאחר סיום ההליך המשמעתי (ראה: מכתבו של פרופ' ציון חגי - נספח 3 לתגובת התובע לבקשה).

עוד נטען לקיומה של חפיפה בין שני ההליכים הן במישור המהותי והן בטענות המועלות בהם; במסגרת התובענה שבנידון הצדדים העלו טענות לגבי הבירור המשמעתי של התובע, כך שחלק ניכר מהנושאים ומטענות התובע הנדונים בבית הדין, יידונו ויוכרעו אף בפני וועדת המשמעת הארצית; כך גם ניתן להווכח בקיומה של חפיפה בין בקשת התובע לגילוי מסמכים בתביעה שבנידון לבין המסמכים המבוקשים על ידי התובע בהליך המשמעתי.

לגופה של הבקשה טוען התובע כי הלכה היא שאין לדחות הליך בבית הדין בשל קיומו של הליך משמעתי, שעה שעובד טוען להיתנכלות כלפיו שהולכת ומחמירה, וההמתנה לסיום ההליך המשמעתי יכולה להמשך זמן רב [ראו: בר"ע 11974-11-15 משה ימיני - מדינת ישראל – משרד התחבורה (פסק הדין מיום 2.12.2015)] (להלן – עניין ימיני), והוא הדין בעניינינו עת התובע מלין על היתנכלות חריפה נגדו כבר בשנת 2014, ואילו הזימון לברור משמעתי הוגש על ידי הנתבעת רק חמישה חודשים לאחר הגשת התביעה והבקשה לסעדים זמניים; בכל מקרה בהליך זה כבר היתקיים דיון מוקדם והתנהלו הליכים מקדמיים, בעוד שההליך המשמעתי בפני הועדה הארצית טרם החל (הוגשו בקשות מוסכמות לדחיית הישיבות שנקבעו לחודשים 7-8/16 ולקביעת מועדים חדשים בחודשים 9-10/16 אולם עד למועד הגשת הבקשה טרם נקבעו מועדים לקיום ישיבות הועדה); אין חשש ל"החלטות סותרות" כביכול, הואיל וועדת המשמעת אינה ערכאה שיפוטית אלא לכל היותר ערכאה "מעין שיפוטית" שהוקמה על ידי הצדדים ליחסי העבודה הקבוציים, שהחלטותיה אינן במעמד זהה להחלטות בית הדין, מה גם שכבר נפסק כי החלטה מנהלית מסוג זה אינה מהוה ראיה בהליך אזרחי לפי בסעיף 42א לפקודת הראיות; בכל מקרה, הקביעות שייקבעו בועדת המשמעת לא יכולות להשליך על ההליך בבית הדין, והכרעה בהליך משמעתי אין בה כדי להקים השתק עילה או השתק פלוגתא; עצם זמונו של התובע להליך המשמעתי מהוה חלק מההתנכלות כלפיו, שעה שהאירועים המתוארים בהליך המשמעתי הנם צרוף של השמצות פרועות שהצטרפו על מנת להציג מצג מטעה על התובע; ועדת המשמעת הארצית היא גילגול של הועדה המקומית ולמעשה התובע הוא זה שבקש להעביר את הדיון המשמעתי לועדה הארצית, לנוכח כך שלוועדה המקומית אין את הכלים לבחון את העובדות; בכל מקרה, ההליך המשמעתי לא ייתר את הדיון בבית הדין, שכן לא כל הנושאים שיידונו בבית הדין יידונו גם בועדת המשמעת; ועדת המשמעת דנה בטענות משמעתיות בלבד ולא בטענות מקצועיות, והיא אינה יכולה לאיין טענות על נזקים כספיים והסעדים הנובעים מהם.

...

חרף זאת, וגם אם אין דעתי נוחה מעיכוב המשך הבירור בתובענה זו – נראה לי שמהבחינה המהותית ולנוכח טיבם של שני ההליכים והנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון, לא יהא מנוס מלעשות כן בתנאים שיפורטו להלן בהמשך, ואבאר.

על כן, וגם אלמלא כל האמור לעיל, הדעת נותנת כי יש למצות תחילה את ההליכים הפנימיים בנתבעת בכל הנוגע למעמדו של התובע בנתבעת, זאת בטרם יידרש בית הדין למחלוקות שבין הצדדים נשוא תובענה זו, ולא להיפך.

אי לכך, אני מורה כי הצדדים יעדכנו את בית הדין עד ליום 12/2/17, היכן בדיוק עומדים ההליכים במסגרת הבירור המשמעתי, ובהתאם לכך, מה עמדתם לגבי המשך ההליכים בתובענה זו. סוף דבר – אשר על כן, בקשת הנתבעת לעיכוב הליכים מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שאני מורה על עיכוב ההליכים בתובענה בשלב זה, ולא בהכרח עד לתום הדיונים בפני ועדת המשמעת.

יצוין, כי לאחר הגשת הצעתו ולפני פירסום תוצאות המיכרז, פנה המבקש ביום 13.2.2011 אל יו"ר ועדת המכרזים במכתב, שהעתקו נשלח גם ליועץ המשפטי של אגף החשב הכללי, שבו העלה את הקושי המשפטי הקיים, לדעתו, בהגשת הצעות משותפות על-ידי חברות מסחריות ומשרדי עורכי דין.

העתק פניה זו הועבר אל החשב הכללי במשרד האוצר ואל היועץ המשפטי של משרד האוצר.

לשיטתה, יש לקבל את בקשת רשות העירעור וליתן צו ביניים על מנת למנוע חשש כי המדינה תפעל בנגוד להוראות הדין ותחשוף את הזוכות במיכרז להליכים משמעתיים מצד הלישכה.

המשיבה 8 מזכירה בתגובתה, הליך קודם שהתנהל בינה לבין המשיב 1 בנוגע למכרז שפירסם משרד הבריאות, אשר גם בו הייתה אפשרות לשיתופי פעולה בין חברות גבייה לבין משרדי עורכי דין, באופן דומה לשיתוף הפעולה המתבקש במסגרת המיכרז הנוכחי.

לעניין סכויי העתירה נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף מטעמים של מניעות, השתק ושיהוי, שכן המבקש העלה השגות בדבר חוקיות המיכרז רק לאחר שנטל בו חלק ופנה לערכאות זמן רב לאחר שהתברר לו כי לא זכה במיכרז.

במסגרת הדיונית הנוכחית אינני רואה להכריע במשקלן של טענות המניעות והשהוי – שלא מצאתי כי יש בהן כדי למנוע מתן צו ביניים – וטענות המשיבים בהקשר זה שמורות להם בהליך העקרי.

...

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת נ' בן אור) מיום 31.3.2011, שבגדרה נדחתה בקשתו של המבקש למתן צו ביניים שיאסור על המשיב 1 להתקשר עם המשיבים 7-2 או לעשות כל פעולה למימושה וביצועה של התקשרות זו עד להכרעה בעתירה המינהלית שהוגשה בעניין זה. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

בית המשפט נימק החלטתו בכך שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר וככל שתתקבל, התוצאה היא הפיכה.

המשיבים 3-2, 5-4, 7-6 סבורים אף הם כי יש לדחות את הבקשה על יסוד הטעמים האמורים.

לאחר שבחנתי את הבקשה ואת תגובות הצדדים, סבורני כי דין הערעור להתקבל.

סיכומם של דברים: הערעור מתקבל במובן זה שניתן בזה צו ביניים האוסר על מתן השירותים נושא המכרז על-ידי המשיבים 7-2.

אחד החריגים נקבע בתקנה 41(א) לתקנון, שעל פיה "בתקופת החסימה ולאחריה, רשאי הדירקטוריון בהחלטה מנומקת בכתב, ובאשור ועדת הבקורת, להורות, כי החברה תרכוש את כל מניותיו של חבר בחברה באופן ובתנאים מאלו הקבועים בסעיפים 38-40 לתקנון זה, אם הונחה על שולחנו בקשה מנומקת בכתב מאת חבר ו/או של אחד מבני משפחתו". תקנה 41 הוסיפה וקבעה כי הדירקטוריון יאשר רכישה של מניות רק במצבים בהם בעל המניות המבקש למכור אותן מצוי במצוקה שמקורה בהרעה במצב בריאותו שלו או של בני משפחתו, בהרעה במצבו הכלכלי או כאשר מתקיימות "נסיבות מיוחדות וחריגות אחרות הדורשות מן החבר להעמיד לאלתר כספים לצורך חיוני". תקנה 41(ב) קבעה את התמורה לרכישת מניות במקרה כזה: "הורה הדירקטוריון על רכישת מניות כאמור בסעיף (א) לעיל, תעמוד תמורת רכישת מניות החבר על סך כולל של 67,000 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע במועד שינוי המבנה". הסכמי מכר המניות ומכירת מניות התובעים לדן התובעים היו חברים באגודה, והפכו לבעלי מניות בחברה.

באשר לנבון, הוא הואשם כאמור בבצוע עבירות משמעת בדן, ודן איימה עליו לטענתו כי ההאשמות נגדו יפורסמו.

טענת השתק פלוגתא מחייבת הוכחה של 4 תנאים – ראשית, זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתות; שנית, קיום של דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההיתדיינות הראשונה, כאשר "ההיתדיינות השנייה היא בין אותם הצדדים, בין חליפיהם או בין מי שיש להם 'קרבה משפטית' לצדדים שהתדיינו במקרה הראשון, וכי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא"; שלישית, קיומו של ממצא חיובי בפלוגתא הרלוואנטית בהתדיינות הראשונה (ולא ממצא של העידר הוכחה); ורביעית, התנאי לפיו ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית של ההיתדיינות (ר' ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר (22.07.2007( בפס' 33).

...

כאמור, מכלול הנסיבות הרלוונטיות אינו מצדיק את המסקנה אודות קיומו של החריג הזה כאשר מדובר בהסכם שלא קיבל את אחד האישורים הנדרשים, ואין די באי קיומו של האישור הזה כדי לאפשר לתובע לדרוש את השבת הנכס ללא מגבלת זמן כלשהי.

סיכומה של נקודה זו – אני סבורה כי התביעה לפיה אין להסכמי מכירת המניות תוקף לאור העדר אישורה של ועדת הביקורת – התיישנה, ולכן דינה להידחות.

סוף דבר – לאור מכלול האמור לעיל, התביעה נדחית.

עם זאת הוספתי כי איני מביע עמדה לגבי טענות המניעות והשהוי שהעלו המשיבים, ואלה שמורות להם לדיון בעתירה גופה.

בכלל זה מוסמכות ועדות האתיקה של הלישכה לתת חוות דעת מקדימה (pre-ruling) בעינייני משמעת של עורכי דין ומתמחים ולחוות דיעה בעינייני שכר טירחה (סעיף 89 לחוק).

מכאן, שככל שהנזק שניגרם לגורמים המעורבים במיכרז כתוצאה מן השהוי רב יותר, כך תיטה הכף למנוע אותו באמצעות הקמת מחסום דיוני של השתק ומניעות (בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עריית פתח תקוה, פ"ד מח(5) 630, 641-640 (1994); עע"ם 7142/01 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 679 (2002); עומר דקל מכרזים כרך שני 365-364 (2006) (להלן: דקל-כרך שני)).

נוסף על כך, הלכה היא כי המנעות ממתן התרעה על פגם במיכרז עד לאחר שפורסמו תוצאותיו, מקימה מניעות מלתקוף את המיכרז על סמך פגם זה, אלא אם כן מדובר בפגם חמור היורד לשורש חוקיות המיכרז (בג"ץ 126/82 טיולי הגליל בע"מ נ' ממשלת ישראל – משרד התחבורה, פ"ד לו(4) 44, 48 (1982) (להלן: הילכת טיולי הגליל); עע"ם 8610/03 אמנון מסילות מעלות את מרכז שוש סלע נ' המועצה המקומית מג'אר, פ"ד נח(6) 755, 764-763 (2004); דקל-כרך שני, בעמ' 373-372).

איסור זה נועד למנוע מעקף של המיגבלות המוטלות על עורך דין מכוח דיני האתיקה המקצועית, בדרך של קיום יחסי שותפות עם אדם שאינו עורך דין ואינו מחויב לעמוד במיגבלות אלו; וכן למנוע מצב של ניגוד עניינים בין רצונו של שותף שאינו עורך דין להאמיר את ריווחי השותפות לבין חובתו של עורך דין לספק שירות ראוי ללקוחותיו (ראו גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 83-82 (2001) (להלן: קלינג); בג"ץ 2074/95 אגודת טכנאי השיניים בישראל נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נג(3) 451, 460 (1999)).

...

אולם משנמצא כי המכרז מביא לכך שהמדינה עצמה תפר באופן מתמשך איסור הקבוע בחוק, ונוכח משקלם המוגבל של השיקולים שכנגד שעליהם עמדנו לעיל, הכף נוטה בבירור להורות על ביטולו, וכך אנו מורים.

סוף דבר מהנימוקים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעורים, לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ולהורות על ביטול המכרז.

בנסיבות אלה, אין מנוס מלהורות על ביטול המכרז כפי שמציע חברי השופט ע' פוגלמן.