על פי ההלכה הפסוקה, על הנתבע הטוען לחלוף המועד להגשת התביעה הנטל להוכיח כי נימסרה לתובע הודעה כאמור, וכן את המועד בו נימסרה לתובע ושממנו מתחיל מניין שניים עשר החודשים להגשת התביעה (עב"ל (ארצי) 41882-03-14 הרצל צרור - המוסד לביטוח לאומי, 18.5.15; להלן – עניין צרור).
אמנם אין חולק בין הצדדים כי התובעת מתגוררת במען אליו נשלחה החלטת פקיד התובעת, אולם מחקירת התובעת עולה, כי בפועל לא קיבלה מכתבים מהמוסד לביטוח הלאומי למען המצוין ברישומיו, כי לאחר שנודע לה על אי-קבלת ההחלטה הודיעה למוסד כי היא מבקשת לקבל דברי דואר בדואר אלקטרוני, וכי קיבלה את החלטת הנתבע בתביעה אחרת שהוגשה על ידה, באמצעות בא-כוחה (שורות 4-13 בעמ' 7 לפרוטוקול).
...
עיקר טענות הצדדים
הנתבע טען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, מאחר שהוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין, ועל אף שהחלטת פקיד התביעות נמסרה לה סמוך למועד בו ניתנה.
הנתבע טען כי דין התביעה להידחות אף מטעמים לגופו של עניין, מאחר שלא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגימות הנוספות.
אנו סבורים, אפוא, כי בנסיבות ענייננו מתקיימים טעמים מיוחדים המציקים את הארכת המועד להגשת התביעה.
אף לגופו של עניין, שוכנענו כי עלה בידי התובעת להוכיח תביעתה בדבר התרחשותה של תאונת עבודה, שיכול וגרמה לפגימות הנוספות מהן היא סובלת.
סוף דבר
טענת ההתיישנות – נדחית.
