טענת חסיון לקוח-עורך דין בחקירת מס הכנסה

עוד ראוי להפנות לסעיפים 235א-235ד לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה), המאפשרים לבית המשפט לעיין במסמכים שנתפסו ברשותו של עורך הדין, שלגביהם הועלתה טענת חסיון, ולהורות לעורך הדין לחושפם בפני פקיד השומה (קלינג, בעמ' 412; הרנון, בעמ' 104).

במקרה אחר, כאשר רשויות מס הכנסה ביקשו לגבות עדות מעורך דין בקשר לחקירה פלילית המתנהלת נגד לקוח לשעבר, אותו ייצג שנתיים קודם לכן בסכסוך הנוגע לתשלום מס ערך מוסף, קבעה המשיבה 2, כי העתקי חשבוניות המס בגין שכר הטירחה" אינם חוסים, "ככלל", תחת חסיון ("חסיון: פנייה של מס הכנסה העורכת חקירה על הלקוח" אתיקה מקצועית 10, 7 (2004); ראו גם "חסיון עורך דין-לקוח למול חקירת מס הכנסה" אתיקה מקצועית 21, 3-2 (2007)).

...

השופט א' שהם: לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' עטר), בתיק ע"ח 21372-11-14, מיום 5.1.2015, במסגרתה נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת א' נחמן), בתיק צ"א 36952-03-14, מיום 5.11.2014.

המשיבה 2 הוסיפה וטענה, כי המנעות המחוקק מלהטיל על עורך הדין חובת דיווח על פעולות הלקוח, אשר משקפות חשש להלבנת הון, מובילה, מיניה וביה, למסקנה כי גם בענייננו, כאשר מתנהלת נגד הלקוח חקירה בתחום הלבנת ההון, אין להטיל על עורכי הדין חובה "אקטיבית" של גילוי מסמכים.

אין בידי לקבל טענה זו. כאמור, הטעם לשינוי הצעת החוק המקורית, כך שלא הוטלה על עורך הדין חובת דיווח על פעולות הלקוח, נעוץ בחשש לפגיעה בחסיון עורך דין-לקוח (ראו הצעת החוק, בעמ' 137; אלף, בעמ' 290).

ואולם, בהתאם למסקנתי, לפיה סכום שכר הטרחה או חשבונית המס אינם חוסים תחת החסיון, אין מניעה כי באי כוח המבקש ימסרו את החשבוניות לידי המשיבה 1 או יגלו לה את סכום שכר טרחתם.

המשיב 1, עורך דין במקצועו, הוא אחד החשודים בפרשיה במסגרתה נחקרים חשדות לעבירות מתן וקבלת שוחד, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לפשע, רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירות על סעיפים 3 ו- 4 לחוק איסור הלבנת הון, עבירות על סעיף 220 לפקודת מס הכנסה, עבירות על חוק התיכנון והבניה.

ההחלטות עסקו במגוון נושאים, לרבות תנאים מגבילים בהם שוחררו חשודים בפרשה (תנאים שהוקלו משמעותית בחלוף הזמן), טענות לחיסיון עורך דין-לקוח, תפוסים שונים לרבות חשבונות נאמנות ופקדונות בנק.

...

אינני מקבל את טענת המשיבים לשיהוי מצד המבקשת.

אשר לטענה כי המשך הבניה פוגע אך ורק בתדמית המשטרה, אך איננו מסב נזק לציבור, טענה זו איננה מקובלת עלי.

תוצאה משכך אני מקבל את הבקשה ומורה על הרחבת צו התפיסה (צ"א 11197-05-18) ביחס לנכס שנמצא בגוש 5381 חלקה 16 (להלן: הנכס), כדלקמן: א. ייאסר על כל אדם ותאגיד, לרבות המשיבים, מי מטעמם במישרין או בעקיפין, או כל אדם אחר, לבצע פעולה כלשהי בנכס, לרבות בניה, הריסה או כל פעולה אחרת.

ניתן להעלות טענת חיסיון גם מול הרשות אכן, טענת חיסיון עורך-דין - לקוח, היא טענה שלקוח רשאי להעלות גם כלפי רשות חקירה.

מסקנה זו נובעת בין היתר מהוראות ס' 52 לפקודת הראיות הקובע כי ההוראות הנוגעות לראיות חסויות יחולו גם על מסירת ראיות "בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על-פי דין לגבות ראיות". בפס"ד אברג'יל נקבע בהקשר זה כך – "ראוי לציין, כי אדם המבקש לטעון לתחולתו של חיסיון, רשאי להעלות את טענתו זו גם בפני הרשות החוקרת במסגרת חקירתו, ולא רק בפני בית-המשפט במסגרת הליך משפטי". בית-המשפט בענין אברג'יל הוסיף והתייחס להוראת ס' 52 לפקודת הראיות, וציין כי "הגם שרשויות החקירה עוסקות באיסוף ראיות, ולא בגבייתן, מקובל לראות ברישא של סעיף 52 כחל גם על הגורמים המוסמכים לאסוף ראיות, כגון משטרת ישראל, חוקרי מס הכנסה, חוקרי מכס וכדומה (אליהו הרנון דיני ראיות כרך שני, 102-103 (1978)". מסקנה דומה עולה גם מפסק הדין היינץ בו נקבע כי "מקום שבו נחצה משוכה זו והוצג יסוד עינייני לכאורי לביסוס טענת החיסיון, שוב אין רשויות החקירה רשאיות לעיין בחומר מבלי שתתברר תחילה טענת החיסיון". בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא כתוארו אז השופט גורן), היתייחס מפורשות לשאלת החיסיון בהליך חקירה של רשות ניירות-ערך, וקבע כי החיסיון חל גם בהליך כזה (ר' המ' (ת"א) 11444/97 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רשות ניירות ערך פ"מ לב(1) 546 (26.3.1998)).

הלכה הפסוקה אשר התייחסה לחיסיון זה קבעה כי - "מן הראוי לאיבחון בין חסיון עורך דין לקוח לחסיון מסמכים משפטיים. החיסיון האחרון מעוגן בהלכה הפסוקה והוא חל על מסמכים שהוכנו לצורך היתדיינות משפטית תלויה ועומדת או היתדיינות משפטית צפויה, וזאת גם בנסיבות בהן היתה קיימת היסתברות בלבד כי יתנהל משפט בעתיד" (ר' פס"ד אברג'יל).

...

אינני מקבלת את הטענה.

בחינת הקטעים המושחרים על ידי בית המשפט לאור כל האמור לעיל, בחנתי בקפידה את המסמכים שהובאו לעיוני על ידי הבנק, כדי לוודא שכל המידע ה"מושחר" בהם אכן מתייחס למידע שחל עליו חיסיון עורך דין לקוח.

סוף דבר לאחר שעיינתי בכל החומר בקלסרים, אני קובעת כי יש להתיר לבנק להשחיר את כל הקטעים שהושחרו על-ידיו למעט הקטעים הבאים: · פרוטוקול 12/2014 מיום 17.11.2014, עמ' 2 לפרוטוקול, הקטעים המתחילים במילים "א. פרשר: רק רגע. ל. עופר שאלה מה האמריקאים מחפשים...." ומסתיימים במילים "קודם כל רשימת שמות". · פרוטוקול ועדת ביקורת 21/2014 מיום 4.8.2014 – 3 הקטעים המושחרים למעט הקטע הראשון (דברי א. זליגמן, דברי א. רנן, דברי א. פרשר.

את מסקנתו ביסס בית המשפט המחוזי, בעקרו של דבר, על ההבדל שבין ההגדרה בסעיף 235א לפקודה – לפיה "סוד מקצועי" ההופך מיסמך לחסוי, הוא "חילופי דברים בין לקוח לבין עורך-דין שיש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן [...]" – לעומת הגדרת חיסיון עורך דין-לקוח שמעוגנת בסעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), לפיה החיסיון יחול על "דברים ומסמכים שהוחלפו בין עורך דין לבין לקוחו או לבין אדם אחר מטעם הלקוח [...]". בית המשפט המחוזי קבע כי ההגדרה המצמצמת שבסעיף 235א לפקודת מס הכנסה מהוה דין ספציפי שגובר על ההסדר הכללי שבסעיף 48 לפקודת הראיות.

עניין סניורה, כך הדגיש בית המשפט המחוזי בעניינינו, עסק בחיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט, ואילו עו"ד לוי העלה טענה לחיסיון עורך דין-לקוח, המתייחסת למסמכים שהמשיב ביקש לקבלם במסגרת חקירה שהוא מנהל.

בהקשר זה הפנה בית המשפט המחוזי לפסקי דין מאוחרים יותר שעסקו בהסדר המעוגן בפקודה, ובפרט לרע"פ 751/15 אברג'יל נ' מדינת ישראל (9.12.2015) – שם צוין כי ההסדר שבסעיף 235א לפקודה נועד "לצמצם את הקפו המוחלט של חסיון עורך דין-לקוח", וכי "ככלל, אין חסיון עורך דין-לקוח מתפרש על מסמכים הדרושים לצורך חקירות המס" (שם, בפיסקה 25).

...

]הנשיאה א' חיות: בעתירה זו מבקשת העותרת להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בצ"א 36336-11-20 מדינת ישראל- רשות המסים נ' לוי (4.2.2021), בו נעתר בית המשפט (השופט ח' ברנר) באופן חלקי לבקשת המשיב 2, פקיד שומה חקירות תל אביב (להלן: המשיב), לאפשר לו לעיין בחומרים שנתפסו במהלך חיפוש במשרדו של המשיב 3, שהוא עורך דין במקצועו (להלן: עו"ד לוי).

הוא מדגיש כי הלשכה לא הייתה בעלת דין בהליך בבית המשפט המחוזי, ולעמדתו משלא הוגשה עתירה מטעם הנפגעים הישירים מפסק הדין, אין לאפשר ללשכה להתעבר על ריב לא לה. כמו כן טוען המשיב כי העתירה לוקה באי-מיצוי הליכים, מכיוון שהלשכה לא פנתה לרשות המיסים טרם הגשת העתירה בניסיון לשטוח את עמדתה בנושא.

לא שוכנעתי כי מדובר בפגיעה מהותית ובלתי-מידתית בזכויות יסוד או בעקרונות הצדק הטבעי.

נוכח המסקנה שאליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בעילות הסף שהעלה המשיב, ובהן שיהוי ואי-מיצוי הליכים.

מן הטעמים המפורטים לעיל אציע, אפוא, לחבריי לדחות את העתירה וכן אציע כי נחייב את הלשכה בהוצאות המשיב 2 בסך 5,000 ש"ח. ה נ ש י א ה השופטת י' וילנר: אני מסכימה.

לעומת זאת, במקרים שבהם מדובר בעורכי דין שהם עצמם החשודים, וחיובם במסירת מסמכים לא נבע מדרישת פקיד השומה אלא מצו חפוש שפוטי – מנגנון הפיקוח השפוטי הייחודי המעוגן בסעיפים 235א-235ד לפקודת מס הכנסה אינו חל, והסמכות לידון בטענת החיסיון של מסמכים שנתפסו על פי צו חפוש נתונה לבית משפט השלום שנתן את הצוו.

וכך נאמר בסוגיה זו בעיניין אברג'יל: "ההסדר המיוחד שבפקודת מס הכנסה [...] מטרתו לצמצם את הקפו המוחלט של חסיון עורך דין-לקוח (כפי שהיה מעוגן, באותו שלב, בסעיף 90 לחוק לישכת עורכי הדין), ולהעניק לבית המשפט שיקול דעת להסיר את החסיון, למען עשיית הצדק [...]. באמצעות הסדר זה הביע המחוקק את דעתו, כי, ככלל, אין חסיון עורך דין-לקוח מתפרש על מסמכים הדרושים לצורך חקירות המס, וכי מסירתם אינה חותרת תחת יחסי האמון, שאמורים לשרור בין עורך הדין ללקוחו [...]" (שם, פסקה 25).

...

בדומה, סבורני כי ראוי להחיל על מסלול הצו השיפוטי את אותם הסדרי ביצוע שנקבעו לעניין מסלול דרישת פקיד השומה.

ויובהר, כחברתי, השופטת רות רונן, אני סבור כי העותר רשאי לבחור בין שני המסלולים הללו לפי היתרונות והחסרונות המאפיינים כל אחד מהם.

סבורני כי העקרונות שפורטו לעיל יפים גם למצבים אלה, בשינויים המחויבים (בפרט – הליך ההשגה על החלטות אלו שונה.