טענת זיוף אישור מחלה: הוכחת טענת זיוף אישור מחלה

כבסיס למסקנתנו שבנידון, נציין ונדגיש שני נתונים, שעליהם נחזור בפירוט בהמשך הדברים: תחילה, עדותה של התובעת לפנינו התאפיינה ברציפות, בהירות ומהימנות רבה, ותוך כדי שטענותיה כלפי הנתבע לא נסתרו כלל; לאחר מכן, הנתבע כשל במידה רבה מאוד בהוכחת טענותיו – בין אם ביחס לנסיבות ואופן פיטוריה של התובעת, בין אם ביחס ליחסה הבעייתי והנטען של התובעת לעבודה במשרד, ובין אם בכלל.

היתייחסות לטענת הנתבע בעיניין זיוף השעות ו/או זיוף ימי מחלה – הנתבע טוען עוד, כי התובעת זייפה את רשומי שעות העבודה שלה.

כדי להסביר, נפנה את מבטנו לשלושה מסמכים – [61: ראו למשל דברי כב' השופטת גליקסמן בעב' (ת"א) 304258/97 קנוש – שניאור, ניתן ביום 2.7.8.2012: "... משהעלתה התובעת טענה בעלת גוון פלילי, זיוף חתימתה, מוטל עליה נטל הוכחה מוגבר, והתובעת לא הרימה נטל זה". כן ראו הדברים הבאים: "מושכלות יסוד הן כי מי שמעלה טענת "זיוף" הנטל הוא עליו להוכיח את טענתו.

עם זאת, התובעת דיווחה על מחלה בכלל במועד אחר, ביום אחד בלבד ובמהלך החודש שבנידון – ביום 3.4.2019; שלישית, ואשר לתלוש המשכורת לחודש 4/2019, הרי ששולם בו בגין יום מחלה אחד בלבד (ודוק – לא הובהר האם הנתבע פועל לפי הנחיות חוק דמי מחלה, והאם הוא משלם מחלה לפי הוראות הדין הקוגנטי, או שמא ימי מחלה משולמים כבר מיום ההעדרות הראשון); מסקנה – מכלל האמור לעיל עולה, כי לא נעשה כל שימוש פסול, באשר הוא, באישור המחלה של התובעת, ולא ברורה ולא מובנת לנו טענת הנתבע שבנידון.

...

הדברים שנאמרו שם יפים גם למקרה שלפנינו: "הנתבע טוען לנזקים בסך 30,000 ₪ בשל הצורך לעבוד באופן מאומץ ולבצע את מטלות התובעת לאחר עזיבתה, והצורך בחיפוש מזכירה חדשה. כמו כן תבע פיצוי בסך 50,000 ₪ בשל פגיעה במוניטין ופיצוי בגובה 10,000 ₪ בשל היעדרויות התובעת והפרת חוזה ההעסקה על ידה. הנתבע לא הביא כל ראיה שיש בה לתמוך בטענותיו בגין הנזקים הנטענים או דרך חישובם. ככל שסבר הנתבע כי התובעת אינה מבצעת עבודתה כנדרש (ובעניין זה כבר קבענו שלא שוכנענו שכך היה), יכול היה לבקש פיטוריה אולם אין הדבר מקנה לו זכות לתבוע פיצוי בגין נזקים שכלל לא הוכחו. אשר על כן, התביעה ברכיבים אלו נדחית." לסיכום – התביעה שכנגד נדחית במלואה.

סוף דבר לסיכום ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה העיקרית להתקבל במלואה (לעניין נימוקיה) וברובה הגדול (לעניין סכומיה).

אשר לתביעה שכנגד, הרי שזו נדחית בגין כל עילותיה וטענותיה.

המסגרת הנורמאטיבית: כידוע, ביחס להוכחת תאונת עבודה שגרמה לנזק נפשי, "על המבוטח להוכיח כי "היתרחש ארוע אובייקטיבי מיוחד בעבודתו הקשור לעבודה שניתן לאיתור בזמן ובמקום"; כי "מדובר בארוע מיוחד לגביו של דחק נפשי בלתי רגיל, אשר נגרם לו בשל אותו ארוע". עוד נפסק כי 'די בהוכחת 'ארוע מיוחד' היוצא מגדר שגרת העבודה הרגילה וכי אין נידרשת הוכחתו של 'ארוע חריג'". (עב"ל (ארצי)

הדברים מתיישבים אף עם העובדה כי לאחר קיום שיחה זו, פנה המערער ביום 6.11.2015 לרופאו, ד"ר ברקובסקי והלה הוציא לו אישור מחלה לפיו המערער סבל באותה העת, בין היתר, מ-Hypertension ; ועם העובדה כי ביום 18.11.2015 פנה לראשונה לד"ר מיטלמן לצורך קבלת סיוע פסיכיאטרי, והאחרונה איבחנה אותו כסובל מ"תגובת חרדה ומצב רוח ירוד ואינסומניה על רקע לחץ פיזי ונפשי ממושך.

בחקירה הנ"ל הוטחו בי חשדות של זיוף אותם מרשמים ששלחתי לגב' טינה, אך מבירור העניין עם החוקר, התברר כי לא נישאלו הלקוחות ולא הרופאים לעניין טענת הזיוף, והמשטרה הסתמכה בלבד על הודעת גב' טינה כי היא חושדת שמרשמים אלה מזויפים, אפילו מבלי לפנות אליי או להשמיע בפניי טענות אלו.

...

חקירת המשטרה שנערכה ביום 23.12.2015 – ביחס לחקירה הנ"ל קבע בית הדין כי נוכח העובדה ש"זו הייתה מאוחרת למועד פנייתו לטיפול רפואי בהקשר לליקוי הנדון, ולמועד הפגיעה שנטען בהודעה על פגיעה בעבודה – סמוך ליום 22.10.2015" אין להכיר בה כאירוע מיוחד. גם טענה זו אין בידינו לקבל. שכן, כל האמור בפסקאות דלעיל, הנוגעות לשיחת הבירור שנערכה ביום 4.11.2015, ביחס להחמרה במצב הנפשי של המבוטח, רלוונטיות אף לכאן. חקירתו של המערער ביום 23.12.2015, המאוחרת למועד קרות הנזק כפי שדווח בהודעה שהגיש המערער למוסד, אין בכוחה לאיין אפריורית את האפשרות שהליקוי הנפשי ממנו כבר סבל המערער בעת שנחקר, החמיר לאחר מכן.

בהקשר זה נציין כי לטעמנו עצמת הסטייה משגרת העבודה וחומרת האירועים מיום 4.11.2015 ומיום 23.12.2015 היא ברמה גבוהה, כך שרף הראיות האובייקטיביות הדרוש להוכחת דחק נפשי הוא נמוך יחסית.

סוף דבר הערעור מתקבל באופן חלקי.

בסיכום חוות הדעת המגיבה צוין, בין היתר, כך: "בנגוד לחוות דעתו של ד"ר רק המציינת אירוע לא מדווח וללא תאריך של הרמת משא כבד, קיימת בתיקו הרפואי של [XXX – המערער] היתייחסות נרחבת לפגיעת כתף שמאל טרם השירות, דיווח הסותר את מסקנת חוות הדעת של ד"ר רק". במסגרת דיון ההוכחות אשר היתקיים בעירעור העידו העדים הבאים: המערער עצמו; שני עדים עובדתיים מטעם המערער אשר שרתו יחד עמו בשנה הראשונה של השרות ואף ישנו עמו באותו אוהל (א'ד' ו-ע'ז'); מומחה המערער; ומומחה המשיב.

ברקע הדברים נציין עוד, כי אין חולק שבמסגרת שרותו הצבאי המערער זייף אישורי מחלה ("גימלים"), והוא אף הורשע ונענש על כך (ראו עמ' 48 שורה 11 – עמ' 49 שורה 3 לפרוטוקול הדיון; וכן ראו את התדפיס האישי שהוגש על ידי המשיב וסומן במ/1).

...

טרם סיום, נציין כי לא מצאנו ממש בטענת המערער שלפיה המשיב לא היה רשאי להסתייע במומחה רפואי חיצוני לשם קבלת חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי שבין הפגימה לבין תנאי השירות; וכי המסלול היחיד הפתוח בפני המשיב בהקשר זה הינו פנייה לוועדה רפואית לשם קבלת חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי, בהתאם לסעיף 28א לחוק הנכים.

סיכום על רקע כלל האמור לעיל, הגענו למסקנה כי לא עלה בידי המערער להרים את הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה בכתף שמאל לבין השירות הצבאי.

נוכח מסקנתנו זו, אנו מורים על דחיית הערעור.

לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות האמור בהחלטת יו"ר הוועדה מיום 9.6.2022 - החלטנו לחייב את המערער בהוצאות לטובת המשיב בסכום כולל של 5,500 ₪.

טענת הנתבעת נסתרת שעה שהוכח, כי התובעת שהתה במחלה מיום 24.5.22 ועד ליום 4.7.22, כאשר הנתבעת לא הביאה ולו בדל ראיה להוכחת טענתה, כי אישורי המחלה שנמסרו לה בזמן אמת הושגו בתרמית והתובעת כלל לא נדרשה לשוב לעבודתה לאחר תום תקופת המחלה ולא זומנה לבדיקת רופא מטעם הנתבעת.

על יסוד כל האמור שוכנעתי, כי התובעת היתה זכאית לקבל דמי מחלה בגין אישורי המחלה שהוצגו לנתבעת בזמן אמת ולא היה מקום, כי הנתבעת תעשה דין לעצמה ותקזז משכר התובעת בגין החודשים יוני-יולי בגין היעדרויות המגובות באישורי מחלה, זאת בהסתמך על תחושה המקננת בלבה, שמא אישורי המחלה זויפו או הושגו במירמה.

...

" אף אם ניתן לטעון, כי התברר לתובעת בדיעבד שהסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים במסגרת ההליך הקודם הוא בגין "כל תקופת העבודה ו/או סיומה", הרי שלמצער ניתן היה להגיש תביעה נפרדת לביטול הסכם הפשרה ומשלא עשתה התובעת כך – הרי שלא ניתן להתעלם מהסכמות הצדדים ואין מנוס מהמסקנה, כי הסכם הפשרה שהושג בין הצדדים בהליך הקודם וקיבל תוקף של פסק דין, המביא לסילוק מלוא טענות ותביעות הצדדים בגין כל תקופת העבודה וסיומה הוא מחייב ומהווה מעשה בית דין.

כתב ההגנה הוגש לתיק ביום 3.10.22, קרי עובר למועד חתימת הצדדים על הסכם הפשרה ביום 20.10.22, כאשר כבר במעמד הדיון שהתקיים בפני ביום 21.11.22 ציין מר ג'בריס, כי "ניתן פסק דין בתיק מקביל בפני כב' השופט נוהאד חסן, שסגר את כל המחלוקת בגין כל תקופת העסקה, סע"ש 18116-10-21" (עמ' 2, ש' 28-29) – מכאן שטענת הנתבעת עלתה בהזדמנות הראשונה; מר ג'בריס נשאל בחקירתו הנגדית "מה מנע ממך או מהנתבעת להגיש במועד הסכם הפשרה הזה או אחריו כל בקשה או הודעה לתיק בית הדין שדן בתביעת המחלה שהזכות הזו סולקה?" וכך היתה תשובתו (עמ' 20, 1-2 + עמ' 21, ש' 2-5): "אני לא עורך דין ואני לא מבין בפרוצדורות של בתי המשפט, מה צריך להגיש ומה לא. יש פסק דין שניתן באוקטובר 2022 והיתה גם ישיבה שנקבעה ליום 21/11/22 בעניין התיק הזה של ימי המחלה. אני אישית חשבתי שבדיון הזה העניין יגמר, שנגיע לבית הדין ונגיד שיש כבר פסק דין, ואז התיק נקבע להוכחות." בנסיבות אלה, ונוכח הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בהליך הקודם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, מצאתי כי התובעת מושתקת מלטעון לזכאותה לסעד הנתבע על ידה ודין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – התביעה נדחית.

לא הוכחה טענת התובע כי ההחלטה על פיטוריו התקבלה לפני השימוע.

נציין כי בתלוש השכר לחודש 10/20 שולמו פדיון חופשה וכן ימי מחלה בגין חלק מתקופת ההודעה המוקדמת, שבה התובע הציג אישורי מחלה.

כך הצהיר באשר לטענה הראשונה: "50. כמו כן, אטען כי עבדתי שעות עבודה נוספות במהלך תקופת העסקתי וכי לאחר קבלת דו"חות הנוכחות אטען כי ברור לי שרובם מזוייפים שכן לא הגיוני כי כל דו"חות הנוכחות מצוין זמני כניסה ויציאה בשעות עגולות בלבד. לאחר קבלת דו"חות הנוכחות עולה כי ככל הנראה זייפו אותם.

...

טענת התובע בעניין זה נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד.

הנתבעת תשלם לתובע: הפרש פיצויי פיטורים - 1,459 ₪.