טענת התיישנות לפי מבחן אובייקטיבי

כמו כן נכות נקבעת לפי מבחנים אובייקטיביים בהתאם למצוין בספר הליקויים, על כן שוני בפגימות אין פרושו נכויות נפרדות שכן פריט הליקוי שיושם בשתי התאונות נוגע לתנועות הקרסול.

בישיבת ההערכה המוקדמת שהתקיימה בפני כב' הרשמת ליבר-לוין ביום 6.5.19 השיב המערער לטענת ההתיישנות וטען כי המערער לא הכיר את הפרוצידורה ומיד כאשר הבין שיש החלטה בעיניינו פעל לקבל את הפרוטוקול ולהגיש ערעור.

...

הנתבעת מודה שלא ידעה על חובתה זו ולחילופין טוענת טענת היתיישנות מאחר וחלפו למעלה 7 שנים מתחילת העסקתו.

" נקבע בפסיקה, השאלה האם מתקיימת עוולת לשון הרע תבחן בארבעה שלבים : "בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהוה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לידון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע". (ראה- ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי , ניתן ביום 4.8.08.

...

ואם יקבע כי מדובר בלשון הרע, יש לדחות את התביעה משום שהדברים שנאמרו חוסים בצל ההגנות המפורטות בסעיפים 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע.

לסיכום: מכל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: בגין פיצויי פיטורים סך של 67,047 ₪ פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת לפיטורים סך של 8,358 ₪ .

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 8,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

טענת ההתיישנות צריכה להיבחן לפי ס' 78 לחוק הקרקעות העותמני ולא לפי ס' 20 לחוק ההתיישנות.

8.2 התובעים טענו כי חל בעיניינם סעיף 8 לחוק ההתיישנות שזה נוסחו - "8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הסעיף בוחן את הידיעה בפועל ובכוח של התובע לפי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות, תוך היתחשבות בנסיבות העניין.

...

ע"א 8995/03 עמותת אהל יצחק נ' עמותת אהל דוד לצרכי דת ו-9 אח' (09.02.2009): "אינה יכולה לעמוד גם טענת המשיבים הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אין לי הצורך לקבוע האם המשיבים ידעו פוזיטיבית במשך השנים על רישום המקרקעין על שם החברה ראשית ועל שם המערערת בהמשך. סעיף 8 דורש בתנאיו כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בנסיבות המקרה, משמדובר במקרקעין מוסדרים אשר רישום הבעלות בגינם גלוי לציבור, נראה כי מתחייבת המסקנה שהמשיבים יכלו לגלות עובדה זו בזהירות סבירה.

" המסקנה המתבקשת כי גם בשל קיומה של התיישנות, יש לדחות את התביעה על הסף.

לסיכום 9.1 התביעה נדחית על הסף.

במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע בין היתר טענת היתיישנות.

מדובר בביטויים שנאמרו בפומבי ובפני אנשים רבים, שיש בהם לטענתו כדי לבזותו ולהשפילו עפ"י מבחן אובייקטיבי.

...

המסקנה היא כי לא הוכחה הטענה העובדתית כי הנתבע השמיע ביטויים פוגעניים לעבר התובע כבר בעת הכניסה בשערי בית המשפט או במעלית בית המשפט.

המסקנה העולה מהמפורט לעיל הינה, כי הביטויים מושא התביעה כפי שהוכחו בפניי, באים בגדר ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק ואינם מצמיחים חבות בגין פרסום לשון הרע.

נוכח כל המקובץ, דין התביעה להידחות.

המומחה קבע כי "הנכות הן שקבעה הועדה והן זו שאני הוספתי יכלו להמנע, באם האיבחון היה מבוצע כאשר הגידול היה קטן הרבה יותר, כמו כן, ייתכן ואם היה הגידול קטן הרבה יותר, הייתה בוחרת בטיפול קרינתי ממוקד (רדיוכירורגיה) כאשר שדה הקרינה קטן הרבה יותר". בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את האחריות שיוחסה לה, ובנוסף לטענת ההתיישנות טענה, בין היתר, כי ניתנו פעמיים, בשנת 2004 ובשנת 2009 הפניות לנוירולוג, אך היא לא פנתה להבדק אצל נורולוג; כי משך תקופות ארוכות (יוני 2004 – יוני 2006, יוני 2006-נובמבר 2008 וספטמבר 2009 עד מרץ 2011) לא היו לתובעת תלונות על כאבי ראש, הפרעות בראיה או כל תופעה נוירולוגית אחרת וכי לא הייתה כל התרשלות בפעולותיה של הנתבעת.

כאמור לעיל, כבר נפסק כי המבחן לדחיית מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 הוא מבחן אובייקטיבי ויש לבחון מהו המועד שבנסיבות העניין היה מצופה שבו ידע או יחשוד האדם הסביר על ההתרשלות והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.

...

טענות הנתבעת בבקשה לסילוק על הסף ובסיכומים יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, שכן התביעה הוגשה ביום 26.2.19, בעוד הגידול אובחן ביום 22.6.11.

אמנם, לא מצופה היה מהתובעת, בהעדר השכלה רפואית, כי תגיע בעצמה למסקנה כי גילוי בזמן של הגידול היה יכול לחסוך ממנה את הצורך בניתוח והיו נמנעים ממנה נזקי הניתוח.

למסקנה דומה הגיע בית המשפט בת"א (מחוזי ת"א) 34540-04-14 שרותי בריאות כללית נ' עיזבון המנוחה שולזינגר ארביב ז"ל (11.6.15), שם נדחתה התביעה על הסף בשל התיישנות וצוין כי: "בשנת 2000 הייתה המנוחה מודעת לעובדה, כי למרות התוצאות התקינות של הביופסיה משנת 1997, נמצא אצלה גוש סרטני באותו השד בשנת 2000, שאובחן כלא סרטני בשנת 1997. ודוק: אף אם לא הייתה המנוחה מודעת לעובדה, כי המדובר באותו הגוש בדיוק, ואף אם לא הייתה מודעת להתפשטותה הגרורתית של המחלה, אין בכך כדי להביא למסקנה בדבר השעיית תקופת ההתיישנות, שכן, שכפי שהבהרתי, אין צורך בידיעה מלאה של העובדות, ודי ב"קצה חוט" בדבר קיומה של הרשלנות הנטענת" [ההדגשות אינן במקור.

אין מנוס נוכח האמור לעיל מדחיית התביעה על הסף בשל התיישנותה.