המומחה קבע כי "הנכות הן שקבעה הועדה והן זו שאני הוספתי יכלו להמנע, באם האיבחון היה מבוצע כאשר הגידול היה קטן הרבה יותר, כמו כן, ייתכן ואם היה הגידול קטן הרבה יותר, הייתה בוחרת בטיפול קרינתי ממוקד (רדיוכירורגיה) כאשר שדה הקרינה קטן הרבה יותר".
בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את האחריות שיוחסה לה, ובנוסף לטענת ההתיישנות טענה, בין היתר, כי ניתנו פעמיים, בשנת 2004 ובשנת 2009 הפניות לנוירולוג, אך היא לא פנתה להבדק אצל נורולוג; כי משך תקופות ארוכות (יוני 2004 – יוני 2006, יוני 2006-נובמבר 2008 וספטמבר 2009 עד מרץ 2011) לא היו לתובעת תלונות על כאבי ראש, הפרעות בראיה או כל תופעה נוירולוגית אחרת וכי לא הייתה כל התרשלות בפעולותיה של הנתבעת.
כאמור לעיל, כבר נפסק כי המבחן לדחיית מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 הוא מבחן אובייקטיבי ויש לבחון מהו המועד שבנסיבות העניין היה מצופה שבו ידע או יחשוד האדם הסביר על ההתרשלות והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק.
...
טענות הנתבעת בבקשה לסילוק על הסף ובסיכומים
יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, שכן התביעה הוגשה ביום 26.2.19, בעוד הגידול אובחן ביום 22.6.11.
אמנם, לא מצופה היה מהתובעת, בהעדר השכלה רפואית, כי תגיע בעצמה למסקנה כי גילוי בזמן של הגידול היה יכול לחסוך ממנה את הצורך בניתוח והיו נמנעים ממנה נזקי הניתוח.
למסקנה דומה הגיע בית המשפט בת"א (מחוזי ת"א) 34540-04-14 שרותי בריאות כללית נ' עיזבון המנוחה שולזינגר ארביב ז"ל (11.6.15), שם נדחתה התביעה על הסף בשל התיישנות וצוין כי:
"בשנת 2000 הייתה המנוחה מודעת לעובדה, כי למרות התוצאות התקינות של הביופסיה משנת 1997, נמצא אצלה גוש סרטני באותו השד בשנת 2000, שאובחן כלא סרטני בשנת 1997. ודוק: אף אם לא הייתה המנוחה מודעת לעובדה, כי המדובר באותו הגוש בדיוק, ואף אם לא הייתה מודעת להתפשטותה הגרורתית של המחלה, אין בכך כדי להביא למסקנה בדבר השעיית תקופת ההתיישנות, שכן, שכפי שהבהרתי, אין צורך בידיעה מלאה של העובדות, ודי ב"קצה חוט" בדבר קיומה של הרשלנות הנטענת" [ההדגשות אינן במקור.
אין מנוס נוכח האמור לעיל מדחיית התביעה על הסף בשל התיישנותה.