כאשר התובעת ביקשה לצרף את כתבי המחאת הזכויות, שנחתמו רק ביום 23.6.2021 (בעיצומו של ההליך המשפטי ולאחר הגשת ראיות הצדדים), בצדק טענו הנתבעים כי הטענה להמחאת הזכויות מהוה הרחבת חזית, וכי על פניו נראה שהתובעת הבינה את הצורך בהגשת כתבי המחאת הזכויות רק לאור טענת הנתבעים לפיה עילת התביעה בגין ההלוואה עומדת לגב' אביטן ולא לתובעת.
יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בעיניין **** (בפס' 21):
"משנמנעה הערייה מלהשיג על הידרשות המערערים לחוזה השכירות ולאמור בו לפני הערכאה הדיונית – אין להדרש להשגותיה בהקשר זה כעת. הלכה היא, שכאשר קיימת הסכמה מפורשת, או מכללא, של בעל הדין שכנגד להגשת ראיה, אין מניעה להרחבת היריעה. לשון אחר, בעל דין שאינו מיתנגד לראיות שהוצגו בהליך, רואים אותו כאילו הסכים מכללא להרחבת גדרי הדיון, וזאת אף אם הראיות חורגות מהנדרש בהקשר זה בכתב הטענות... במקרה שלפנינו, נוכח העובדה שהעירייה לא השיגה על צרופו של חוזה השכירות לתצהיר העדות הראשית מטעמם של המערערים ועל ההסתמכות עליו (שנמשכה גם בסיכומי המערערים) ניתן לראות בה כמסכימה מכללא להרחבת ירעת המחלוקת. כפי שנפסק, 'בהסכמתו של בעל דין להרחיב את ירעת המחלוקת מעבר לעילות המנויות בכתב התביעה, טבועה גם ההסכמה שאם ימצא בית המשפט ממש בעילה הנוספת גם ייתן בגינה את הסעד המתבקש מכך'... ".
ודוק: אמנם הנתבעים העלו טענה להרחבת חזית בקשר לטענות השונות שהעלתה התובעת כלפי חוות דעת בראל, אשר בה נדונו, בין היתר, החובות של החברה ושל אלמקס כלפי התובעת על פי כרטסת הנהלת החשבונות של התובעת.
...
בנסיבות העניין אני סבור כי יש מקום לקבוע כי הסכום האמור בסעיף 94.1 לעיל יישא ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: "ריבית והפרשי הצמדה כחוק"), החל מיום 19.5.2019, הוא מועד הגשת התביעה, ועד למועד התשלום; והסכומים האמורים בסעיפים 94.2 ו-94.3 לעיל יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מיום 8.3.2021, הוא יום הגשת תצהירו של מר פנסו, ועד למועד התשלום.
בשולי הדברים יצוין כי הנתבעים לא טענו בסיכומיהם כל טענה בנוגע להתאמת האגרה ששולמה בהליך לסעדים הנוספים שהתבקשו בתצהירו של מר פנסו ובסיכומי התובעת, ולפיכך לא מצאתי לנכון להידרש לסוגיה זו. למעלה מן הצורך, יצוין כי בהקשר זה ממילא נשאלת השאלה האם לאור הוראת תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, אין די באגרה ששולמה על ידי התובעת עבור תביעה בסך של כ-1,500,000 ש"ח. מכל מקום, גם אם הייתי מגיע למסקנה לפיה התובעת שילמה אגרה בחסר, לא היה בכך כדי להוביל לדחיית חלקו העודף של תביעתה, שכן חלף צעד זה ולאור נסיבותיו החריגות של המקרה היה מוצדק להורות לתובעת לשלם את יתרת האגרה כתנאי לפסיקת מלוא הסעד לו היא זכאית (ר' למשל ע"א 7156/10 חברת הירקון בע"מ נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פס' 20 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (נבו, 11.10.2012); גורן, בעמ' 1653).
בנסיבות העניין ולאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות, ובכלל זה לאופן שבו התנהלו הנתבעים בהליך דנן, אני קובע כי הנתבעים 4-2 יישאו ביחד ולחוד בהוצאות התובעת בסך של 50,000 ש"ח.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.
