בנוגע לטענת המערערת בסוגיית מועד העלאת הטענה בדבר העדר סמכות עניינית, קבע בית משפט קמא, כי נוכח ההלכה הנוהגת, ניתן להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בכל שלב של ההליך המשפטי, לרבות בעירעור, הואיל ולא ניתן להתנות על סמכותו העניינית של בית המשפט ולהקנות סמכות לערכאה בעיניין שאינו בסמכותה מלכתחילה.
גישה זו איננה מצטמצמת לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום-לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בעירעור טענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית.
...
ביום 24.04.2016, דחה בית משפט קמא את הבקשה, וקבע, כי נוכח הקבוע בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות, לבית המשפט קיים שיקול-דעת בשאלה האם לדון בתביעה, ולפיכך טענת המשיבה, לפיה אין לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה, נדחית.
לעומת זאת, "אם מדובר בשתי ערכאות שיש ביניהן זיקה ישירה, או בהליך בוררות שמטבעו מבוסס על הסכמת הצדדים, אזי ניתן לסטות מהכלל ולהימנע מלהורות על בטלות ההליכים".
סבורני כי מקום שמדובר בעניין המצוי בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, ומנסיבות כאלה ואחרות נדון בהיעדר סמכות בבית משפט השלום, כללי ההפחתה בסוגית הסמכות העניינית אינם אמורים לחול.
בנוסף, סבורה אני כי לא ניתן להתעלם מנסיבותיו הייחודיות של פסק הדין שניתן על ידי בית משפט קמא, בו בית משפט קמא היה בעצמו ער לעובדה כי הוא נעדר סמכות מלדון בתביעה ויחד עם זאת הכריע בה לגופה, תוך שציין בסעיף 20 לפסק דינו כי "על אף שהגעתי לכלל מסקנה לפיה נעדר בית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה, מצאתי לדון לשם הזהירות גם בתובענה לגופה". נסיבות מעין אלה בהן הכריע בית משפט בהיעדר סמכות בתובענה לא התעוררו למיטב זכרוני בפסיקה ובוודאי לא בפסיקה אליה הפנו חבריי, ואף לכך יש לתת את הדעת.
בהינתן האמור, מקובלת עלי דרך הילוכו של חברי כב' השופט ג'יוסי בפסק דינו, וכך גם הנמקותיו, ומשכך בנסיבות המקרה הייחודי שבא לפנינו, הנני מצטרפת לדעתו.
