טענת העדר סמכות עניינית בבית משפט

התביעה הוגשה בתחילה על ידי התובעת לבית משפט השלום בראשון לציון, והועברה, בשל קבלת טענה להעדר סמכות עניינית, לבית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב.

...

יוצא אפוא כי שווי הדירה נדון כבר במסגרת אותה תביעה לפירוק השיתוף ולא ניתן עוד לפתוח שוב סוגיה זו בשל השתק עילה המקים מעשה בית דין.

יש בכך גם משום חוסר תום לב. סיכום לאור כל האמור, לאחר עיון במלוא טענות הצדדים בתיק, על נספחיהם, עולה כי במקרה הנוכחי קיים מעשה בית דין (השתק עילה/ השתק פלוגתא) המשתיק את התובעת בנוגע לכלל הסעדים שהיא דורשת בתביעתה הנוכחית.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהגישה מס' טענות סף שהראשונה בהן היא טענת העידר סמכות עניינית לבית משפט השלום לידון בתביעה שכן, הסמכות העניינית נתונה לבית הדין האיזורי לעבודה: תגובת התובע הוגשה לטענות הסף.

...

סמכות עניינית: לאחר שעיינתי בנימוקי התגובות שהוגשו ובחנתי את הנספחים שוכנעתי שהסמכות העניינית נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

הנתבעת –כלל חברה לביטוח בע"מ ביטחה את התובע במסגרת פוליסה לביטוח חיים-פרופיל הדור החדש עוגן 2013 שנרכשה לתובע במסגרת עבודתו אצל המעביד מתכות הקריה והוגדרה כפוליסה המיועדת לשכיר –כקופת גמל: זאת ועוד, הפרמיה בגין סעיף אי הכושר שנרכש עבור התובע שולמה על ידי המעביד כחלק מתנאי העבודה שלו אצל המעביד ומהביטחון הסוציאלי לו הוא זכאי במידה ומטעמי בריאות אינו יכול לעבוד במשרה מלאה או בכלל: אשר על כן, יישומה של הלכת מנורה על התביעה הנדונה מוביל למסקנה שהסמכות העניינית נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

אני מורה על העברת התביעה לבית הדין האזורי לעבודה המוסמך לדון בתביעה זו. התובע ישלם לנתבעת הוצאות בקשה זו בסך של 2,500 ₪ תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

ביום 23.11.2020 הגיש נתבע 10 בקשה "בהולה למתן החלטה בבקשה לביטול צו המניעה". בשל העדרותו של כב' השופט נווה הובא התיק לעיון כב' השופט טורס אשר הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה מיום 17.11.2020 עם זאת הוסיף וציין בהחלטתו כי "עד החלטה אחרת נאסר על המשיבים 1-9 להכנס לחלקה מושא הבקשה וכן לבצע כל פעולת גידור או בניה או עבודה אחרת בחלקה מושא הבקשה או בגבולותיה". ביום 25.11.2022 היתקיים דיון בפני כב' השופט נווה, אך בסופו של יום לא ניתנה החלטה בבקשה לסעד הזמני, זאת משום שהועלתה טענה להעדר סמכות עניינית.

בית המשפט הורה לצדדים להגיש סיכומים בעיניין הסכמות העניינית והוסיף בשולי החלטתו כי "אם בית המשפט יגיע למסקנה שמדובר בתיק שנימצא בסמכותו יקבע בית המשפט מועד לדיון בתיק אך לפני כן יוציא גם מתחת ידו החלטה ברוח הדברים שנשמעו בבית המשפט מתוך כוונה לקדם את התיק ואולי ליפתור את צו המניעה". לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בשאלת הסמכות העניינית, החליט כב' השופט נווה ביום 7.12.2020 כי לבית משפט זה סמכות עניינית להדרש לתביעה.

...

אם כן, משמעות הדברים ברורה – החלטתי מיום 14.3.2021, שבמסגרתה ניתן סעד שנועד לעכב את ביצוע הצו הזמני עד למתן החלטה בערעור – איננה בתוקף עוד.

החלטתי בדבר עיכוב ביצוע ההחלטה ניתנה בהתאם לתקנה 145 לתקנות סדר הדין האזרחי , התשע"ט – 2018, בזיקה להליך הערעורי בו נקט נתבע 10.

קצרו של דבר, שאני קובע כי החלטתי מיום 14.3.2021 בדבר עיכוב הצו הזמני איננה בתוקף עוד.

הנתבע 1 לא חשף בבקשה את החלטת בית הדין הרבני מיום 21.12.2020 שם קבע בית הדין כי אינו מקבל את בקשת התובעת לצרף את עו"ד קלאסי כגורם בתיק והפנה את התובעת לבית המשפט: "על המבקשת לפנות בנושא פירוק השתוף במשרד לביהמ"ש". הנתבע 1 גם לא סיפר בבקשה שבעקבות אותה החלטה של בית הדין הרבני, אכן התובעת הגישה תביעה לפירוק שתוף בבית משפט השלום (ת"א 8275-01-21) וכי באותה תביעה, העלה הנתבע 1 טענות לחוסר סמכות עניינית וכי הודיע לבית המשפט, במסגרת התביעה לפירוק השתוף, שהוא אינו עומד על טענת העידר הסמכות העניינית לבית משפט השלום: "אני לא עומד על טענת הסמכות העניינית". הטענה של הנתבע 1, בתגובה לתשובה לפיה הסכים לסמכות בית המשפט לידון בתביעה לפירוק השתוף בנכס, למרות שלא הייתה סמכות מעוררת תמיהה.

...

הנתבע 1 ביקש לטעון שהתובעת מנועה מלהגיש תביעה ז שכן במסגרת התביעה לפירוק שיתוף ביקשה התובעת פיצול סעדים ולא ניתנה החלטה בבקשתה ולכן קיים מעשה בית דין המונע מהתובעת להגיש תביעה זו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי ובחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שיש לדחות את הבקשה.

אני סבור שבקשת הנתבע 1 מהווה פעולה בניגוד לתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") המחייבת בעל דין, לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית, תוך סיוע במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.

התוצאה הבקשה לסילוק על הסף מחוסר סמכות עניינית נדחית.

אחת מהן היא טענה להעדר סמכות עניינית של בית משפט זה. נראה כי הצדדים חלוקים בסוגיה האחרונה: בעוד הנתבעת טוענת בפס' 8-11 לכתב הגנתה כי הסמכות העניינית היא לבית משפט השלום, הרי התובעת מיתנגדת לכך כמפורט בפס' 120-127 לכתב התביעה מיום 1.6.2021, ובפס' 11-13 לכתב התשובה מיום 27.4.2023.

...

בהתייחס לטענות אלה, אציין כי אפילו אניח שהתביעה שבכותרת מבוססת על עילה לפי חוק זכויות יוצרים כטענת התובעת (בשלב דיוני זה אינני רואה להביע עמדה ביחס לטענתה הנגדית של הנתבעת לפיה כתב התביעה אינו מגלה עילה לפי החוק האמור), אני סבורה כי הדבר אינו מסייע לתובעת במישור קביעת הסמכות העניינית.

במקרה דנן, לא שוכנעתי כי האינטרסים שלשם הגנתם נדרשו הסעדים שאינם כספיים אינם ניתנים להערכה כספית, ולו על דרך של אומדן בהערכה גסה כאמור ברע"א 6500/19 גבריאל הנ"ל, פס' 32-35, פס' 37 (למגמה הכללית לצמצום הסמכות השיורית של בית משפט זה מקום בו ניתן לאמוד את שווי האינטרס הכלכלי שבבסיס הסעד שאינו כספי, באופן שהשווי המוערך ישמש כבסיס לקביעת הסמכות העניינית ביחס לאותו סעד, ראו לאחרונה: רע"א 2299/23 זילברברג נ' פרו, פס' 14 (15.8.2023); עוד ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 682-683, 707-708 (2023) וההפניות שם).

בסעיפים 116-117 לכתב התביעה ניסחה התובעת את סעדיה כדלקמן: סעדים לאור כל האמור לעיל, מתבקש בית המשפט הנכבד לזמן את הנתבעות לדין ולחייבן בפיצוי התובעת כדלקמן: 116.1.

המסקנה המתחייבת מכך היא כי הסעדים המבוקשים בסעיפים 116.3 עד 116.6 לכתב התביעה אינם בגדר: "תביעה בענייני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1)" כאמור בסעיף 40(4) הנ"ל. כמו כן, שווים הכולל של הסעדים הכספיים שהתבקשו בסעיפים 116.3 עד 116.6 לכתב התביעה, הוערך על-ידי התובעת עצמה בהרבה פחות מ-2.5 מיליון ₪.