טענת הסכם קיבוצי בענף ההובלה לעומת חוקים כלליים

יודגש, כי מקום שרצו צדדים להסכם קבוצי בענף מסוים לקבוע הגבלה לתקופת הזכאות או לזכות התביעה, ציינו זאת במפורש (ראו סעיף 14(ג) להסכם קבוצי בענף העץ; סעיף 19(4) להסכם הקבוצי לתעשיית המתכת החשמל והאלקטרוניקה משנת 1964; סעיף 56ב(4) להסכם הקבוצי בענף ההובלה; סעיף יז להסכם הקבוצי בענף השמירה ואבטחה משנת 1972 אשר בוטל בהסכם מאוחר יותר).

עוד יש לומר כי בהסכמים שנחתמו בשנים האחרונות השמיטו הצדדים להסכם את סעיפי ההגבלה לתקופה של שנתיים (ראו הסכם קבוצי בענף השמירה משנת 2008; הסכם קבוצי בענף הבנין 2015 לעומת ההגבלה בהסכם משנת 1968); (ראו גם הסכם קבוצי כללי מיום 10.7.16 בין נשיאות הארגונים העיסקיים לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה (7031/2016) שעניינה ביטול סעיף ההתיישנות וכן הודעה על כוונה למתן צו הרחבה, פ/7373 מיום 8.11.16).

...

עם זאת, משהנטל להוכיח את ימי החופשה והמחלה מוטל על כתפי הנתבעת, לא מצאנו כי בהעדר רישום זה נגרם לתובע נזק ולפיכך אנו מעמידים את שיעור הפיצוי על סך של 1,000 ₪ בלבד.

משכך, דין טענת הקיזוז להידחות.

אחרית דבר לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בסך של 22,125 ₪.

נציין כי בתביעתו, כלל התובע גם רכיב שעניינו דמי חגים, בסך של 16,800 ₪, אולם כפי העולה מן האמור בישיבה שהתקיימה ביום 30.11.14 (פרוט' עמ' 13 שורה 19), הודיע ב"כ התובע כי הוא מבקש למחוק רכיב תביעה זה. תמצית טענות הנתבע בכתב הגנתו – הנתבע מכחיש את תחולת ההסכם הקבוצי וצו ההרחבה בענף ההובלה, וטוען כי עיקר עסוקו הינו בענף החקלאות, כאשר במסגרת זו הוא נידרש להוביל תוצרת חקלאית אותה הוא מגדל.

הנתבע לעומת זאת, טען בתצהירו (סע' 3-7) כי הוא עוסק בענף החקלאות מזה עשרות שנים הן כמגדל עצמאי והן כשותף יחד עם קיבוצים, בתי אריזה ומגדלים.

לנוכח קביעתו זו, ומאחר שלא הובאו בפנינו ראיות המלמדות כי יש להחיל על הצדדים הסכם קבוצי זה או אחר, הרי שהמסקנה המתבקשת בנסיבות העניין, היא כי יש להחיל על הצדדים את הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות (י"פ 4965) (להלן: "צו ההרחבה") אשר מרחיב את תחולתן של הוראות ההסכם הקבוצי הכללי (7018/99) שבין היתאחדות האכרים בישראל לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, כפי שעודכן בהסכם 7012/2000, על כל העובדים בישראל בענפי החקלאות ומעסיקיהם.

...

לפיכך, אנו קובעים כי מן הסכומים אותם פסקנו לזכות התובע לעיל, יש לקזז את סכום ההלוואה אותה קיבל התובע, על סך של 50,000 ₪.

לסיכום - התביעה מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבע לשלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, את הסכומים כדלקמן: סך של 16,500 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.1.13 ועד מועד התשלום בפועל.

לנוכח התוצאה לעיל, ובשים לב למכלול נסיבות העניין, ישלם הנתבע לתובע סך של 7,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, זאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. כל אחד מן הצדדים זכאי לערער על פסק הדין בתוך 30 יום מקבלתו, בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

ניתנה לצדדים אפשרות להתייחס לפסה"ד הארצי, בקשר לנקודות הטעונות הכרעה על ידינו, ובמסגרת תגובת הנתבעים, מיום 8.12.16, ביקשו לצרף ראיה חדשה והיא "אישור ארגון מעסיקים" - היתאחדות בעלי מפעלי ההובלה; זאת - לצורך חזוק טענתם, לתחולת הסכם קבוצי כללי על יחסי העבודה עם התובעים, לאורך כל תקופת העסקתם, שכן, נטען, כי: "הנתבעים היו חברים באירגון המעסיקים מועצת המובילים/היתאחדות בעלי מפעלי ההובלה לאורך כל התקופה הרלוונטית לתביעה ולכל הפחות משנת 2004 (מועד הבדיקה)." [סע' 9 לתגובה].

התובעים היתנגדו לבקשת הנתבעים, כמפורט בתגובה מטעמם, מיום 12.12.16, בטענה, כי לא מדובר בפסה"ד הארצי בפסיקה של הלכה חדשה והנתבעים כבר טענו שיש להחיל עליהם את ההסכם הקבוצי בענף ההובלה וכעת הם מבקשים להוכיח טענה זו - שלא הוכיחו אותה, בעוד מועד - ללא כל הסבר מדוע לא עשו זאת בזמן [סע' 1 לתגובת התובעים].

עוד טענו התובעים, כי הראיה שמבוקש להגיש כעת מנוגדת לראיות הקיימות בתיק, שהוגשו על ידי הנתבעים עצמם ומשמעות הצגת הראיה, כעת, היא פתיחת ההליך מראשיתו, לצורך חקירת עורך המסמך, לאור סתירות להן הם טוענים, לעומת הראיות הקיימות בתיק, לפיהן - החברות בהתאחדות בעלי מפעלי הובלה החלה בחודש 1/2013 ולא בשנת 2004, כפי שמנסים עתה הנתבעים לטעון [סע' 8 לתגובתם].

...

אשר על כן, במסגרת תיק זה הננו נדרשים, בין היתר, לפרש את ההסכמים הקבוציים הספציפיים החלים במערכת היחסים בין הצדדים, כאשר בשל כך צורפה גם הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: ההסתדרות) כצד בתיק זה. על פי החלטתה של כב' הש' רימון-קפלן מיום 6.7.2016 – הדיון בתיקים אלו יתנהל כך שתחילה אנחנו נדון במחלוקות המשפטיות והעובדתיות, כאשר לאחר שנכריע עקרונית לעניין רכיבי התביעה השונים – על הצדדים להגיש חישובים, כפי שיפורט להלן, המיישמים החלטתנו.

איננו מקבלים את טענות הנתבעת בעיניין זה. בשנת 2016 ניתן פסק הדין של בית הדין הארצי בעיניין מנחם ברוקר[footnoteRef:22] שם נקבע, כי ההוראות בהסכם הקבוצי הענפי לעניין תשלום פרמיה או שכר חלף שעות נוספות לא הורחב לצוו ההרחבה, ועל כן, לאור המפורט בחוק שעות עבודה ומנוחה יש לשלם לנהגים עבור עבודתם בשעות נוספות ולא ניתן לקבל את טענות הנתבעת כי תשלום הפרמיה בא במקום תשלום שעות נוספות לפי תכלית החקיקה.

התוצאה של הפעלת הסדר השכר הכולל לא יכולה להיות מנוגדת לתקנת הציבור, קרי לא יכולה להוביל לתוצאה שתקפח את הנהג לעומת מצב שבו ישולם שכרו לפי השכר המשולב בהסכם הקבוצי בתוספת הגמול לפי חוק שעות עבודה.

...

] באשר לתנאים הסוציאליים, מהעדויות עולה, כי הייתה הטבה זעירה בין התנאים שקיבלו הנהגים בתקופת עבודתם בסונול לעומת תקופת עבודתם בספרינט, כפי שעלה מתצהירו של אבי סילבס: נציין, כי הנתבעת טענה שהיו נהגים שבתקופת ספרינט לא קיבלו מענק 13 וקרן השתלמות והחלו לקבל תנאים אלו כתוצאה מהמעבר לסונול, ואולם משעלה מעדות התובעים שרובם ככולם קיבלו תנאים אלו עוד בתקופת העבודה בספרינט ומשהנתבעת לא ציינה שמות של עובדים ספציפיים אשר קיבלו הטבות אלו כתוצאה מהמעבר לסונול – לא שוכנענו בטענותיה.

איננו מקבלים את טענות התובעים, כי הזכות היא מתוקף ההסכם הכללי בסונול ולא מתוקף סעיף 11.2 הספציפי וזאת מאחר והסכם הנהגים מחריג בצורה מפורשת את תחולת סעיף 11.2 על הנהגים.

בפסק הדין לעיל פירטנו את הדרך שבה יש לפרש הסכם קיבוצי, ובהתאם לאמור, כאשר אנחנו לוקחים בחשבון את התנהלות הצדדים במהלך התקופה שמאז חתימת ההסכם הקיבוצי ואת העובדה שההסתדרות לא הצטרפה לטענות התובעים לעניין זה – ומאחר והסכם הנהגים מחריג את תחולת סעיף 11.2 להסכם הכללי – הרי שאין אנו מקבלים את טענות התובעים ברכיב זה ותביעתם בעניין זה נדחית.

סוף דבר כפי שפורט לעיל, במסגרת החלטה זו הכרענו באופן עקרוני לענין תביעות התובעים, כאשר בשלב הבא – יש לערוך חישובים לענין הזכאות הכספית הספציפית לכל אחד מהתובעים.

כללי הנתבעת היא חברה העוסקת בהובלות.

לעומת זאת, ככל שבשעות שבין ביצוע משימה אחת לשניה היה התובע בהפסקה ממשית, כאשר רשאי היה לעסוק בענייניו (מנוחה, ארוחה, עריכת סידורים פרטיים), ולא היה חייב להמצא במקום מסוים, שעות אלה אינן נחשבות כ"שעות עבודה".

משקבענו כי אין לקבל טענת הנתבעת בדבר חלות ההסכם הקבוצי עליה, עלינו להוסיף ולבחון, האם יש להכיר בתשלומי הפרמיה כבאים במקום שעות נוספות מכוח נוהג בענף, כטענת הנתבעת? לטענת הנתבעת, בפסיקת בתי הדין נקבע, כי שיטת תגמול זו הפכה לנוהג בענף ההובלה והיא חלה גם מקום בו אין חלים על מערכת היחסים בין הצדדים ההסכמים הקבוציים בענף.

...

מתלושי השכר שהוצגו בפנינו עולה, כי התובע קיבל ברכיב הפרמיה סך כולל של 31,200 ₪ לפיכך, קיבל את כל המגיע לו תמורת השעות הנוספות שביצע, הנתבעת לא נותרה חייבת לו תשלום בגין שעות נוספות ודין תביעתו ברכיב זה להידחות.

התובע לא נחקר בעניין זה. לאחרונה קבע בית הדין הארצי כי "יש לבחון בכל מקרה אם בהסכם המחייב את העובד בתקופת העסקה מינימאלית כתמורה להכשרה, או בתשלום תמורתה ככל שיפר את התחייבותו, נערך איזון ראוי בין זכות העובד לחופש העיסוק לבין האינטרסים הלגיטימיים של המעסיק". (ע"ע 38834-10-10 טמיר נתיבי אויר בע"מ נ' רונן קמחי - מאגר נבו 08.11.2015) משהנתבעת כלל לא הציגה הסכם המחייב את התובע בתקופת העסקה מינימאלית או כל ראיה אחרת בעניין זה, והתובע הכחיש הסכמה כאמור, אנו מקבלים טענות התובע וקובעים כי על הנתבעת להשיב לתובע את הסך של 800 ₪ שקיזזה משכר חודש יולי 2013.

לנוכח האמור, לא נותר דבר לפסוק לתובע ברכיב זה. סיכום תביעת התובע להפרשי שעות נוספות נדחית.