ביום 13.12.22, האם הגישה תובענה בענין הקטינים, בתלה"מ 25373-12-23, בה עתרה להעתקת מקום מגורי הקטינים מ - X לZ- , תוך קביעת הסדרי שהייה מותאמים בין האב לקטינים.
בקשת האם להורות לאב להביא את הקטינים בימי זמני השהות שלה עמם לנקודת מפגש בW וכן לאוספם מאותה נקודת מפגש – בית המשפט נעתר לבקשה בחלקה באופן שקבע כי האם תמשיך לאסוף את הקטינים מביתם מX, ואילו האב יאסוף אותם בחזרה לביתו מנקודת מפגש בW. בית המשפט ציין כי החלטה זו ניתנה חרף העובדה שטענות האם, לפיהן היא לא מוכנה להכנס לX, אינן מצדיקות את הבקשה, הוא נעתר לה בחלקה, וזאת על מנת למנוע נתוק בינה לבין הקטינים, שעה שהודיעה כי ככל שלא יהיה שינוי לא תקיים עוד את זמני השהות.
כבר כאן יאמר כי לאחר שבית המשפט שקל את מלוא טענות הצדדים, בחן את כל העמדות והדוחות שהוגשו, פגש שלושה, מתוך ארבעת ילדיהם הקטינים של הצדדים, שמע את דברי המומחים שנחקרו, הוא הגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעת האם להעתקת מקום מגורים, וכי יש להורות כי האחריות ההורית על הקטינה מ.ש., תהא בידי האם, ואילו האחריות ההורית על הקטינים אי., אל. וע., תהא בידי האב, תוך קביעת זמני שהות ומתן הוראות לטפול, כמפורט בסעיף 144 להלן.
משבית המשפט לא השתכנע כי האב מסוכן לקטינים ומשחוות הדעת של הפסיכולוג קובעת כי שני ההורים בעלי מסוגלות הורית לגדל את ילדיהם, נותר לבית המשפט להכריע בתביעת האם להעתקת מקום מגורים, אשר הכרעה בה תשפיע על תביעת האב לאחריות הורית וחלוקת זמני שהות.
העתקת מגורי הקטינים וחלוקת זמני שהות
בענין זה הבהיר כבר בית המשפט מהי הסיבה העיקרית שהובילה אותו לדחות את תביעת האם להעתקת מקום מגורי הקטינים לY – החשש המבוסס כי מתן אפשרות לאם להעתיק את מקום מגורי הקטינים לY, תיגרום בהכרח לנתק שלהם מאביהם, ולכך בית המשפט לא מוכן ליתן יד.
בית המשפט לא היתעלם מטענות האם לפיהן מדובר ברצון הילדים, או לכל הפחות, ברצון שתי הבנות הגדולות של הצדדים, מ.ש. ואי.
כפי שניתן ללמוד מהמפורט מעלה, בית המשפט התבסס על חומרי הראיות שהוגשו לו, על חוות דעת המומחים, על עדויותיהם, על דיווחי גורמי הטיפול האחרים, שמיעת 3 מתוך ארבעת הקטינים, תוך שבחן את המגמה העולה מהתנהלות האם, בהתחלה לגבי מ.ש., ולאחר מכן לגבי אי., והוא הגיע לכלל מסקנה לדחות את תביעת האם להעתקת מקום מגורים, ולגבי תביעת האב להורות כדלהלן:
האחריות ההורית על הקטינה מ.ש. תהא בידי האם.
...
עתה נשאלת השאלה – האם לקבל את ההמלצה או לאו?
משהמציאות מדברת בעד עצמה, לפיה, מאז הבנות אי. ומ.ש., מתגוררות עם האם הן מנותקות מהאב, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי לאם חלק בלתי מבוטל בניתוק זה, וכי קיים חשש כי ההסתה תימשך, וככל שהבנים יעברו לביתה בY, גם אלה ינתקו את הקשר עם אביהם, כהמשך ישיר לאותה מגמה ברורה שעלתה מהתנהגותה ומעשיה, אינני יכולה לקבל את המלצות הפסיכולוג, בשלמותן, לגבי הקטינות מ.ש. ואי.
, התקשורת בין אי. לאביה חזר להיות כמו שהיה וכך נכתב בדיווח מיום 30.11.2023 "להתרשמותה של העו"ס, לאי. ואביה בסיס טוב של הקשר בינהם. בזמן המשחק השיחה ביניהם זרמה ואי. אף שיתפה את אביה בדברים מחייה האביים. ניכר כי הקשר עם אי. חשוב לא', לעיתים הוא זקוק לתיווך כדי לדבר עם אי. על החלקים המורכבים יותר של הקשר המשפחתי והגירושין. מצד אי. נראה כי אוהבת את אביה והקשר עימו חשוב לה...".
זאת ועוד, בית המשפט מצא שוני, מעדותו של הפסיכולוג, באחוזי הסיכוי לחידוש הקשר שבין אי. לאביה, בכל אחת מהאופציות העומדות בפניו ובחינה זו הובילה אותו למסקנה הפוכה מזו של הפסיכולוג.
גם אם האם סמוכה ובטוחה כי על בית המשפט להיעתר לתביעתה להעתקת מקום מגורים, עד למתן החלטתו היה מצופה שתפעיל את סמכותה הההורית ותדאג כי בתה, שהינה קטינה בת 13.5 שנים בלבד, תלך למסגרת חינוכית ולא תשב בבית חסרת מעש.
אלא שכדברי כב' הש' חיים כהן בעניין ע"א 503/60 וולף נ. וולף (1961) –
"נסיוני שלי לימדני שאם הילד הוא בר דעת, הסיכוי שרצונו הוא טובתו גדול, בדרך כלל, מן הסיכון שהוא אינו יודע ומבחין בטובתו שלו. אך תמיד חייב השופט להזהיר עצמו שמא עומד הילד תחת השפעה פסולה, ופיו וליבו אינם שווים...כבודו של אדם הוא, כידוע רצונו, ואף כבודו של הילד הוא רצונו, אלא בו בזמן שרצון אדם, כל אדם, נדחה רק מפני החוק הרי רצון הילד נדחה אף מפני טובתו".
ובדומה מצאנו בדבריו של פר' פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, 1989, כרך ב, עמ' 220 –
"למותר להטעים שבעוד שהתעלמות מרצונו הנחוש של ילד אינה רצויה, העדפת הילד איננה משקפת בהכרח את טובתו. כמו כן, אין להתעלם מן הנזק החינוכי שמתוך גרונו של הילד ידבר אותו הורה שהצליח לפתותו. ובמיוחד מטריד החשש שהעברת ההכרעה לילד, בסכסוך שהוא לא אחראי לו, עלולה לסכן את קשריו של הילד עם ההורה האחר"
וכפי שנכתב על ידי ד"ר ד. שרון במאמרו, שיקולים מנחים בסוגיות משמורת כסדרי ראיה, הוצאת משרד העבודה והרווחה, עמ' 33 –
"במאבקי משמורת וסדרי ראיה קיימים מצבים לפיהם הורה אחד או שני מכתיבים לילד את רצונו בהסתה פרועה נגד ההורה השני. ילדים, בבלתי אמצעיות שלהם, קשה להם לעשות מעברים מהירים ובמשך הזמן "האמת" של ההורה הופכת להיות האמת שלהם.
בשלב זה יכול כבר ההורה המסית לנקוט בטקטיקה הידועה – "אני לא אומר לילד מה לעשות, תשאל לרצונו – הוא לא רוצה לבוא אליך ואני לא יכול להכריח אותו – אפשר להכריח ילד בניגוד לרצונו?" במצבים אלה השימוש במושג רצון הילד הינו מסוכן מפני שנותן לילד כוח כמעט שטני שאין לו"
מתוך שכך מצאנו פסיקה דוגמת פסיקתה של כב' הש' סביונה רוטלוי בעניין עע"מ (ת"א) 90/97 ד.מ נ. א.פ. .מ (1998) –
"במקרה הנוכחי שוכנעתי... כי רצונו של ר' הינו פרי הסתה של המערער ואיננו מהווה ביטוי לרצונו הכן והאמיתי ולפיכך אינו פרי בחירה חופשית שלו... לפיכך אי מקום להתחשב בו ואי מקום לתת לו משקל מכריע, בוודאי שאין מקום לתאר רצון זה כמושג הזהה עם טובתו..." (וכן ראו בדומה בע"מ (ת"א) 1155/03 פלוני נ. פלונית (2004)).
כפי שניתן ללמוד מהמפורט מעלה, בית המשפט התבסס על חומרי הראיות שהוגשו לו, על חוות דעת המומחים, על עדויותיהם, על דיווחי גורמי הטיפול האחרים, שמיעת 3 מתוך ארבעת הקטינים, תוך שבחן את המגמה העולה מהתנהלות האם, בהתחלה לגבי מ.ש., ולאחר מכן לגבי אי., והוא הגיע לכלל מסקנה לדחות את תביעת האם להעתקת מקום מגורים, ולגבי תביעת האב להורות כדלהלן:
האחריות ההורית על הקטינה מ.ש. תהא בידי האם.
