טענת אכיפה בררנית או שרירותית נגד נאשם

עוד נטען, כי דרך המלך להעלאת טענות לאכיפה בררנית, הינה במסגרת ההליך העקרי, והנטל להוכיחה כרוך בהפרכת החזקה לגבי התקינות של המעשה המנהלי.

המבקשים לא הצביעו על, ועיון בחומר אינו מבסס, כל חשד שמא גורמי החקירה הושפעו מהליך הבג"צ שננקט על ידי המתלונן ואביו, באופן שיש בו להפלות את הנאשמים, או לפעול נגדם בדרך שרירותית או לא הוגנת.

...

בנוסף, מקובלת עלי טענת המאשימה כי דרכם של המבקשים פתוחה בפניהם להגיש כל בקשה לדרישת חומרים הקשורים להליך הבג"צ במסגרת ניהול ההליך הפלילי, על פי הוראותיו של סעיף 108 לחסד"פ. סעיף 108 מתאים יותר לסוגייה שכאן מאשר סעיף 74 לחסד"פ, ויתרונו הוא בכך שהמותב שיברר את האשמה יבחן, תוך כדי בחינת הראיות, את טיב הבקשה שתוגש, ואת הצורך בחומר שיתבקש.

לעומת זאת, בשלב הנוכחי, מתוך החומר הגולמי שבו עיינתי, לא מצאתי כי ישנו חומר כלשהו שאיסופו דרוש להגנת הנאשמים, אשר עונה להגדרת המושג "חומרי חקירה" גם לפי הגדרה רחבה וליברלית של מושג זה. אשר על כן – איני מחייבת בהעברת כל חומר שפורט, ושקשור להליך הבג"צ. באשר לתלונה הנגדית של המבקשים נגד המתלונן, מקובלת עלי תשובת המשיבה כי טרם התקבלה החלטה סופית לגביו, ולא מצאתי כי קיימים חומרים שטרם הועברו ושיש להורות על העברתם.

על בסיס כל האמור לעיל – בקשת המבקשים נדחית.

זה המקום להעיר, לאור הערה משתמעת של ב"כ נאשם 1 במהלך הדיון, כי ההחלטה הקודמת וההחלטה הנוכחית עוסקות בתשתית הראייתית הנדרשת לביסוס בקשה לצוו לפי סעיף 108 לחסד"פ, ולא בתשתית הראייתית הנדרשת לביסוס הטענה של אכיפה בררנית או שרירות או כל טענה מהותית אחרת הנטענת במסגרת ההליך העקרי (לעניין הדיעות השונות בכל הנוגע לנטל המוטל על הטוען במסגרת ההליך העקרי, אני מפנה לע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ).

...

לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה שתיק ההשוואה, בשונה מהתיקים שהוצגו בטיעון הראשוני, הוא אמנם נוגע לעניין מבחינת סוג העבירות, אך גם בהתאם לגישה מקלה המסתפקת בדוגמא אחת איכותית לביסוס התשתית הראייתית, אין בנתוני תיק ההשוואה דרגת דמיון מספקת באופן המבסס את התשתית האיכותית הנדרשת כדי להיעתר לבקשה.

ודוק, אף אם הייתי רואה בהחלטה בתיק הנוסף ככזאת שמבססת, ולו בדוחק, תשתית ראייתית ראשונית, והייתי עוברת לשלב השני של איזון אינטרסים, דין הבקשה להידחות.

לאור המקובץ, הבקשה לעיון חוזר נדחית.

על רקע זאת, טוען הנאשם כי עומדת לו הגנה מן הצדק, בשל טענה לאכיפה בררנית.

העובדה כי התעורר ספק בשאלה מי נשא והוביל את האקדח, לא מלמדת כי ההחלטה להגיש את כתב האישום נגד הנאשם לקתה בשרירות או באכיפה בררנית.

...

לפיכך, אינני מקבל את טענת המאשימה כי שתיקת הנאשם יכולה לחזק את ראיותיה עד כה הסרת הספק בשאלה שהצבנו, בהינתן המארג הראייתי שהתביעה הניחה.

בפתח הדברים יובהר כי קביעתו של בית המשפט כי קיים תרחיש חלופי אפשרי לפיו האקדח לא היה על גופו של הנאשם אלא על גופו של מנסור, לא משמיעה את המסקנה כי הנשק אכן היה על גופו של מנסור.

אינני רואה להרחיב לגבי השלבים לבחינתה של טענה להגנה מן הצדק, שכן דין הטענה להידחות מן היסוד.

סוף דבר התוצאה היא שאני מרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) (רישא וסיפא) לחוק העונשין; שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין; והפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.

לפניי טענה לאכיפה בררנית או שרירותית נגד הנאשם, בשל סרוב המאשימה להעביר את עניינו של הנאשם ליחידת ההסדר המותנה.

...

ב"כ המאשימה טוענת בתגובה, כי מכלול הנסיבות מחייב את הותרת התיק במסלול הפלילי, וכי למאשימה שיקול דעת נרחב שאין מקום להתערב בו בהקשר זה. דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וקראתי את החקיקה והפסיקה הרלבנטיות לענייננו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

נכון הוא, שהסניגור היפנה למקרים לא מעטים שבהם הותקף אדם בנשק קר ונגרם לו חתך וחבלות אחרות בפלג גוף עליו, אך בסופו של דבר התיק הסתיים בהסדר מותנה.

על מנת לידון בטענה לאכיפה בררנית, יש להניח תשתית ראייתית לשאלה, מה עמד בבסיס ההחלטה שלא להגיש כתבי אישום נגד האחרים? הסנגורים לא הניחו ולו בדל ראיה כדי לבסס את טענתם בעיניין זה, זאת שלא לדבר על כך שהטענה נשמעה בבית המשפט רק בשלב הטיעונים לעונש.

לטענה זו של הנאשם התייחסתי בהכרעת הדין וקביעותיי שם נכונות גם לשלב זה. כך ציינתי בהכרעת הדין: "... קביעתו של בית המשפט כי קיים תרחיש חלופי אפשרי לפיו האקדח לא היה על גופו של הנאשם אלא על גופו של מנסור, לא משמיעה את המסקנה כי הנשק אכן היה על גופו של מנסור. תהום פעורה בין קיומו של תרחיש חלופי שיש בו כדי לעורר ספק לבין המסקנות ההוכחתיות הפוזיטיביות שניתן לחלץ מקביעה זו. קביעת קיומו של ספק סביר על בסיס תרחיש חלופי, אין משמעותה כי התרחיש החלופי הוכח; לא ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי ואף לא במאזן ההסתברויות. התרחיש החלופי אינו אלא ביטוי לקיומו של ספק סביר ולכן הוא לא חורג מגדרו של הספק הסביר". וכן הוספתי כי – "טענתו של הנאשם לאכיפה בררנית, מהולה בניצול לרעה של הטענה. האפשרות היחידה שהייתה בפני המישטרה לחלץ ראיות לגבי השאלה מי נשא והוביל את האקדח – הייתה הנאשם או מנסור. הנאשם שתק לכל אורך חקירתו במישטרה ולא טען כי מנסור הוא שהחזיק את האקדח על גופו. הנאשם גם לא העיד בפרשת ההגנה ואף בסיכומיו הסתפק בטענה כללית לפיה יש תרחיש חפות אפשרי – כי 'אחר' ביצע את העבירה. להתנהלות זו של הנאשם יש ביטוי במישור הראייתי, ולצד זאת יש לה מחיר מהותי במישור הטענה של הגנה מן הצדק. הנאשם לא יכול לטעון שהמאשימה נהגה באכיפה בררנית, כאשר מי שהכשיל את האכיפה השוויונית (מנקודת ראותו) הוא עצמו. יש לזכור כי הראיות שעל בסיסן הוגש כתב האישום היו בעיקר עדויות השוטרים שראו את הנאשם משליך את האקדח ומציאת האקדח. העובדה כי התעורר ספק בשאלה מי נשא והוביל את האקדח, לא מלמדת כי ההחלטה להגיש את כתב האישום נגד הנאשם לקתה בשרירות או באכיפה בררנית". בנסיבות אלו לתוצאת הכרעת הדין בהקשר לקבלת התרחיש החלופי, אין כל משקל שיכול לבוא לידי ביטוי בגזירת העונש, למצער – המשקל שיש להביא בחשבון הוא מוגבל למדיי.

...

לפיכך, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: בת"פ 41952-02-22 – מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים; ובת"פ 55949-02-22 מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים.

לגבי היחס בין תקופות המאסר, נוכח הנתונים שפורטו בהכרעת הדין ובפרט העובדה כי זו הרשעתו הראשונה של הנאשם, אני קובע כי העונשים יהיו מצטברים באופן חלקי.

בהתאם לכך, אני גוזר על הנאשם מאסר בפועל לתקופה של 40 חודשים בניכוי ימי מעצרו מיום 7.2.2022 .