טענות מקדמיות בתביעות קטנות

מדובר בנסיבות חריגות, העולות בקנה אחד עם תקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) והגמישות הפרוצדוראלית הנובעת מהן, אך יש בכך כדי להוות חסם לקבלתה של טענה מקדמית שעניינה סמכות מקומית.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי טענותיהם, אני מורה על קבלתה המלאה של התביעה כלפי הנתבעת 1, ועל דחיית התביעה כלפי הנתבע 2.

חבות מכוח ההסכם בין הצדדים הגם שפסק הדין בוטל, ולמרות שבנימוקים לביטול פסק הדין נעתר בית המשפט לבקשה על יסוד הטעם, שמדובר בצדדים שאינם מיוצגים, אין להתייחס לדברים שנאמרו מפי הנתבע 2, כנציגה של הנתבעת 1 – כאילו לא נאמרו.

התביעה נגד הנתבע 2 נדחית.

לאחר שקוים דיון במעמד הצדדים ניתנה החלטה לפיה- התביעה שבפניי הוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות על יסוד נספח א' ו-ב' לכתב התביעה המהוים הסכמים שנחתמו לכאורה על ידי הנתבע.

בתגובה נטען, כי הבקשה לא הועברה לידם ע"י ב"כ הנתבעים וכי מדובר בטענת "העתק הדבק" מכתב ההגנה, נטען כי לפי שהטענות הועלו בכתב ההגנה הן טענות כבושות ומהוות הרחבת חזית נטען "לעניות דעתנו ...אין זה הוגן לידרוש מאיתנו להגיב על טענות מקדמיות בשלב זה". לגופו של עניין, נטען – בתביעה זו נקבעו שתי ישיבות הוכחות לאור חקירות ממושכות.

...

כן נטען כי המקרקעין לא נמכרו כלל אלא רק זכות "להיות מומלץ בנוגע להרחבה", לאור כל האמור, התבקש לדחות את התביעה.

בסעיף 6 לחוק ההתיישנות נקבע, כי- "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." טענת התיישנות, בוודאי לאחר שמיעת מסכת הראיות מטעם התובעים וטענות הנתבעים, הן בכתב ההגנה, הן בבקשה והן בסיכום הטענות ראויה להתברר בפתחו של פסק דין זה. בע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, נז(5) 1 (2003)‏‏ נקבע, כי- "בצדק קבעה הערכאה הראשונה כי אלמלא סעיף 4 דינה של התביעה שכנגד בעניין חובות העבר היה להידחות מחמת התיישנות. על הגיונו של סעיף 4 עמד הנשיא אגרנט בע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון [1], בעמ' 521". בת"א (מחוזי מרכז) 41010-08-22 עיריית יבנה נ' ירון ישעיהו ובניו בע"מ (נבו 03.01.2023)‏‏ נקבע, כי "אלא כי התיישנות היא מכשיר דיוני. אין היא סותרת את שאלת קיומה של עילת התביעה, אלא מקימה מעין מחסום בפני תביעתה בפועל. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 506/82 זונטג ואח' נ' עזבון המנוח מנדסלון דוד ז"ל ואח' פ"ד מ(3) 113 (1986). דחייתה של תביעה מחמת התיישנות, תיעשה על ידי בית המשפט בצמצום רב, ותוך מתן הדעת לזכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות מעין חוקתית. במסגרת ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח', פ"ד סב(4) 525 (2008)..דומה כי הוראותיו של חוק ההתיישנות באות על מנת לאזן בין הצורך לאפשר לכל אדם לממש את הזכות לפנות בעתירה לבית המשפט בבקשה לקבלת סעד, לבין הצורך בקביעת גבול של לוח זמנים באשר לפתיחתם של הליכים וזאת שעה שהעיכוב בפתיחתו של ההליך, יש בו כדי לגרום לנזק ראייתי, מקום בו רואים באותו עיכוב כדי ויתור או מחילה, כמו גם שיקולים הנוגעים לאינטרס הציבורי של הוודאות בניהול חיי המסחר. (בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 158/54 יצחק דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ פ"ד י' 687 (1956), ע"א 369/57 מתיתיהו נסברג נ' פלוס פ"ד יג 584 (1959), לעיל". לגופא של טענת ההתיישנות- הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות בראש ובראשונה מחמת התיישנות.

מנגד התחשבתי בכך שהתובעים סברו, כי אכן עומדת להם זכות תביעה, אף שבסופו של יום נדחתה התביעה לאור כל האמור.

מכל האמור, שוכנעתי כי לפי שהתביעה נדחתה בראש ובראשונה בשל התיישנותה ולאחר מכן אף בהעדר הוכחתה כמתחייב, לפנים משורת הדין לא יפסקו הוצאות הליך ולא יושתו הוצאות על התובעים על אף כל האמור.

כאמור, אין חולק כי התאונה אירעה ביום 8.7.16, וממסמכים שהוגשו לבית המשפט בסופו של הדיון, עלה כי הנהג ברכב התובעת (עבד כבהא) הגיש תביעה נגד מר ראשד עתאמנה, הבעלים של רכב הפורד כבר בחודש מרץ 2017 בבית המשפט לתביעות קטנות בחדרה (ת"ק 13506-03-17), וכי לאחר שהאחרון לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון, ניתן ביום 27.7.17 פסק דין נגדו ולטובת מר כבהא על סך של 8,500 ₪.

זוהי טענה מקדמית מובהקת, גם על פי הגדרתה של טענה כזו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן – התקנות): "טענה שיש בה כדי לסלק את התביעה כולה או מקצתה על הסף". תקנה 28 לתקנות קובעת כי "טענה מקדמית שלא פורטה בכתב ההגנה לא תועלה בשלב מאוחר יותר, אלא אם כן בית המשפט נתן רשות לכך". ברור, כי טענה "מקדמית" צריכה להיטען בשלב "מקדמי" של ההליך המשפטי.

...

על כן, אני דוחה את הטענה המקדמית של הנתבעת.

על כן, אני קובע כי הנהג ברכב הנתבעים אחראי לתאונה.

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת במלואה.

מלבד המחלוקת בשאלת האחריות, טענה הנתבעת כטענה מקדמית כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת "השתק פלוגתא" לנוכח הליך קודם שהתקיים בין הנהגות במסגרת ת"ק 25768-02-16.

אוסיף כי כנגד גרסת הנתבעת בנוגע לאופן היתרחשות התאונה עומדת גם העובדה כי למרות הנזק הכספי המשמעותי שניגרם לה בשל העדר הביטוח (בתביעה הקטנה היא ציינה כי רכשה את הרכב ב – 88,000 ₪), הנתבעת לא הגישה תביעה נגד המבוטחת ואפילו כשהמבוטחת הגישה נגדה תביעה קטנה, היא לא הגישה תביעה שכנגד.

על כן אני דוחה את הטענה המקדמית בדבר השתק פלוגתא.

...

מכל הטעמים האלה לא מצאתי כי יש לדחות את התביעה בשל נזק ראייתי שנגרם לנתבעת.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום הנזק בניכוי שרידים (88,529 ₪) בניכוי אשם תורם של 15% ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מן המועד בו שילמה את הסכום למבוטחת ועד למועד התשלום בפועל על ידי הנתבעת.

ככל הניתן תעביר את הפסיקתא לאחר שתקבל את הסכמת הנתבעת לסכומים הנקובים בה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כפי שיחושבו בתוך 30 יום מיום שתיחתם הפסיקתא.

דיון והכרעה על יסוד כל החומר המונח לפניי, לרבות העדויות מטעם הצדדים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להיתקבל בהפחתת ראשי הנזק "עגמת נפש" ו-"שכ"ט עו"ד", ובילבד שהסכום הפסוק ישולם לבעלת רכב התובע, קרי לגב' עליזה כהן, אמו של התובע, הכל מהנימוקים המפורטים להלן, באופן תמציתי בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976: טענה מקדמית אשר לטענה המקדמית שהעלו הנתבעים בכתב הגנתם לעניין העדר יריבות, אומר שלנוכח העובדה כי אין חולק כי התובע הוא שהחזיק ברכב התובע במועד התאונה הוא התובע, ולנוכח טענתו של התובע במעמד הדיון כי הסיבה שהגיש את התביעה בשמו היא בשל מצבה הבריאותי של אמו, כאשר אמו נוכחת בדיון (עמ' 1, שורה 6 לפרוטוקול), ובשל נסיבות מיוחדות אלו, הרי שאין מקום לדחות את התביעה על הסף.

...

לטענת התובע, לאחר התאונה נהג רכב הנתבעים הצטער על התאונה וטען כי לא שם לב. כמו כן, לטענת התובע, בגין התאונה נגרמו לרכבו, ופיצוי בגין עגמת נפש ושכ"ט עו"ד. מנגד, מעלים הנתבעים טענה מקדמית, לפיה רכב התובע רשום על שמה של אמו של התובע ולכן אינו לתובע עילת תביעה נגד הנתבעים ולכן דין התביעה דחייה על הסף.

לאחר שמיעת הצדדים ולאחר שעיינתי בכל החומר המונח לפניי, לא נותר לי אלא לדון ולהכריע בתובענה.

איני מקבל את טענות הנתבעים בהקשר זה. אני נותן אמון מלא בגרסתו של התובע שלאחר התאונה וכאשר הנהגים יצאו מרכביהם הבחינו בנזקים ולא בכדי נהג רכב הנתבעים הביע נכונות שהתובע ייקח את רכבו לבדיקה ולא טען באותה הזדמנות שאין כל נזק לרכב התובע.

משכך, אני קובע כי האחריות לתאונה חלה במלואה על נהג רכב הנתבעים.

משכך, דינה של טענת ניתוק הקשר הסיבתי שבין הנזק לתאונה להידחות.