במהלך הדיונים שנערכו לפני בית משפט קמא הושגו הסכמות כדלקמן: (1) תביעתו של מירשם המקרקעין נגד דוד, שכאמור הוגשה במסגרת הודעה לצד שלישי, תדחה; (2) תביעתו של נצר נגד עו"ד מושונוב, שכאמור הוגשה במסגרת הודעה לצד שלישי, תדחה; וכן (3) תביעתו של עו"ד שמחיוף נגד האגף לרישום והסדר זכויות מקרקעין במשרד המשפטים, שכאמור הוגשה במסגרת הודעה לצד שלישי, תדחה אף היא.
אולם, נצר רכש את הזכויות במקרקעין בהאמינו, בטעות, כי מוכר הזכויות הוא דוד קונפינו האמיתי – מקרה שאינו מזכה אותו בהגנתה של תקנת השוק מאחר שטעותו ומעשה התרמית שגרם לה לא נבעו מרישום הזכויות השגוי במירשם המקרקעין.
...
אחרי שמצאנו כי בית המשפט נימק את קביעותיו באופן מפורט ומשכנע, ובשים לב לכלל הגדול אשר מורנו שלא להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית בהתאם לדיני הראיות, ללא חללים וללא סתירות פנימיות (ראו, מִני רבים: ע"א 6164/22 Smiths Detection Inc.
מדובר אם כן בנורת אזהרה ביחס לאותנטיות של הצו, המחזקת את המסקנה לפיה היה על עו"ד לוי לברר את שאלת האותנטיות של המסמך שהוצג לה.
מטעם זה אני סבורה כי היה מקום לקבוע כי עו"ד לוי התרשלה – ולא בשל ה"חסר" בחותמת "העתק מתאים למקור" (הפגם הצורני אליו התייחס בית משפט קמא בפסק דינו).
כאשר מדובר בפגם כזה, וכאשר כל העדים ובכלל זה גם עורכי הדין ורשם המקרקעין אינם סבורים כי הוא פגם שניתן להבחין בו על נקלה בזמן אמת, אני סבורה כי יש קושי במסקנתו של בית משפט קמא לפיה מדובר בפגם "נראה, זועק ובולט לעין" (פיסקה 34 לפסק הדין), ולכן אינני סבורה כי יש לייחס לעו"ד לוי רשלנות בשל כך שהיא לא הבחינה בפגם הזה.
משנקבע כי עו"ד לוי התרשלה ביחס לצו הירושה, אני סבורה כי הוכח גם הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין הנזק.
