טעות בחישוב שטח דירה לצורך ארנונה

בעע"מ 104/03 קפלן נ' עריית רמת גן, פ"ד נח(3) 769 (2004) היתייחס השופט ת' אור לעובדה כי דיני ההקפאה נועדו למנוע העלאת הארנונה אך לא לשמר טעויות או מחדלים, וכך כתב: "תכליתה של תקנה 4(א) אינה למנוע הטלת ארנונת אמת על פי צו הארנונה כפי שהיה בתוקף גם שנה קודם לכן. אין תכליתה לשמר טעויות, אם היו כאלה, במדידת שטחי דירות, או לקבוע חיובי ארנונה מוטעים בשיעור פחות מן המגיע על פי צו ארנונה תקף ומחייב. צודקת המשיבה בעמדתה על פיה לא שינוי של הסוג או הסווג או תת הסווג נעשה על ידה בשנת 2000 - שהרי השינוי שבתקנה 4(א) מתייחס לשינוי בצו הארנונה - אלא התאמה של חיוב הארנונה לסיווג המתאים בצו הארנונה, אשר בו לא חל כל שינוי. אין זה מתקבל על הדעת שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה של הארנונה... תוצאה כזו גם גורמת לחוסר שויון בין מי שמשלמים ארנונת אמת לבין מי שמשלמים ארנונה בשיעור מופחת רק בשל טעות או מחדל בעבר". בעיניין סלע היתייחס בית המשפט העליון לאפשרות לפיה התחלת החיוב שם בשנת 2001 נבעה ממדיניות שהשתנתה או "בטעות כללית בטעות כללית בשקול דעת שגרמה למשיבה שלא לחייב עקרונית בארנונה עד לשנת 1999, ובפועל עד לשנת 2001". בית המשפט קבע במקרה מעין זה מדובר בהטלת ארנונה לראשונה וציין בין היתר כי "תוצאה, לפיה לא תוכל המשיבה לחייב לעולם (כל עוד תקנות ההסדרים הנוכחיות יוותרו במתכונתן) מרתפים ומחסנים הצמודים לבתי מגורים בארנונה בשל טעות בשקול דעתה בעבר, אינה נשמעת תוצאה סבירה. לפיכך, איני סבורה כי מדובר בשינוי שיטת חישוב, אלא בהטלת ארנונה לראשונה" (שם, בפיסקה 21 ור' גם עניין קופלביץ בפסקות 24-21).

...

הצוות הגיע למסקנה כי לא קיים שוני מהותי המצדיק דין שונה בעניין האגרה והציע להביא לשוויון מוחלט בין הערכאות.

סוף דבר לאור כל האמור עד כאן, אני מוצאת כי המבקש לא הרים את הנטל הנדרש כי יש אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, שמעוררת התובענה, יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה.

בקשת האישור נדחית.

המומחה טעה בחישוב אריתמטי שערך, טעה בחישוב שטח הריצפה שלטענתו יש להחליף.

בעיניין שטח הריצוף הנכון הנידרש להחלפה, אני מקבלת את טענת המומחה שהחישוב צריך להיות לרבות הפאנלים, ולכן הוא גבוה יותר משטח הריצפה לצורך חישוב הארנונה או שטח הדירה (ראו גם פרט' עמ' 9 ש' 25-28).

...

" לאור האמור לעיל, ובשקלול הנסיבות כגון: טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה, התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ועלות תיקון הליקויים, אני קובעת בגין רכיב עגמת נפש פיצוי בסך של15,000 ₪.

על כן, אני קובעת, כי על הנתבעת להשיב את רכיב ההוצאות בגין חו"ד מומחים, החזר בגין אגרת ביהמ"ש וכן תשלום שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ מהסכום הנפסק.

סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום סך של 124,495 ₪ ובתוספת הוצאות כמפורט בסעיף 30 לתצהיר התובעת, והחזר הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ מהסכום הנפסק.

נטען כי לא ניתן לאפשר לעירייה כיום לגבות חובות שנוצרו עקב חישוב ארנונה על שטח הגג, כלומר חישוב שגוי.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ושמיעת השלמת טיעוניהם בע"פ, הגעתי למסקנה ולפיה דין ערעור הערייה להיתקבל ודין עירעורו של כלוף להדחות מהנימוקים כדלקמן: האם יש לקבל טענת קזוז? טענת הקזוז העומדת במרכז התביעה בבימ"ש קמא מבוססת על הנחת יסוד של כלוף לפיה משנת 1986 עד לשנת 2002 (כולל) שילם כלוף ארנונה ביתר בגין הדירה הואיל ובשנים אלה חויב לפי שטח של 112 מ"ר ולא בגין שטח של 93 מ"ר כפי שחויב החל משנת 2003.

...

ז) לסיכום: עסקינן בעילת תביעה מוגדרת בסעיף 3 (א) (2) לחוק הערר.

זאת ועוד; התוצאה של אי הגשת השגה או אי הגשת ערעור על ההחלטה בהשגה, בנסיבות בהן זו הדרך המתאימה היחידה בה היה על כלוף לנהוג, היא שיש להתייחס לחובות הארנונה עד שנת 2002 (כולל שנת 2002) כחובות פסוקים וסופיים (ראה בעניין זה: עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ, סעיף 17 לפסק דינו של כב' הש' א' גרוניס (15.4.15) לאור האמור לעיל, משנתקבלה עמדת העירייה ולא של כלוף, דין התביעה בתיק קמא להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין ערעור העירייה להתקבל ודין ערעור כלוף להידחות.

ביום 23.12.12 הגיש העותר השגה בגין חיוב ארנונה שהושת עליו לתשלום, בהתייחס לנכס אשר עפ"י מדידה נקבע כי שיטחו 44.76 מ"ר. בבדיקה שנערכה ע"י הערייה עלה כי נפלה טעות בחישוב שטח דירתו של העותר, בשל הצלבת מדידות עם דירה אחרת באותו ביניין.

"איני מקבל את טיעוני המערער באשר לתחולת כללי מעשה בית דין על המקרה דידן. כלל הוא בדיני מיסים, כי הכרעה תיעשה לגופו של עניין ולגופה של טענה מידי שנה בשנה, ואין להשליך מהחלטה הנוגעת לשנה פלונית למצב הנכס לשנה אלמונית... מכל מקום, החיוב במס לכל שנה בנפרד מהוה משום עילה נפרדת. משכך, אין לגזור לגביו את הדין בהתאם לכללי מעשה בית דין לשנים הבאות (ראה לעניין זה בג"צ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים נ' עריית קריית אתא..". מן הראוי לציין כי ענין אברמוביץ עסק בסווג הנכס לצורכי ארנונה ולא בשטחו או גודלו, אך נראה כי הדברים ראויים ונכונים אף לענייננו.

...

"איני מקבל את טיעוני המערער באשר לתחולת כללי מעשה בית דין על המקרה דידן. כלל הוא בדיני מיסים, כי הכרעה תיעשה לגופו של עניין ולגופה של טענה מידי שנה בשנה, ואין להשליך מהחלטה הנוגעת לשנה פלונית למצב הנכס לשנה אלמונית... מכל מקום, החיוב במס לכל שנה בנפרד מהווה משום עילה נפרדת. משכך, אין לגזור לגביו את הדין בהתאם לכללי מעשה בית דין לשנים הבאות (ראה לעניין זה בג"צ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא..". מן הראוי לציין כי ענין אברמוביץ עסק בסיווג הנכס לצורכי ארנונה ולא בשטחו או גודלו, אך נראה כי הדברים ראויים ונכונים אף לענייננו.

באשר לבחינת גבולות הסמכות של רשות מקומית לביצוע מדידות – לעניין זה אין בידי לקבל את טענת העותר כי המדובר בהתנהגות שלטונית מתנכלת, המפרה את זכויותיו הבסיסיות.

סוף דבר - סבורה אני כי שני הצדדים יכולים היו להימנע מלהביא להכרעת בית המשפט את הסוגיה שעניינה פער של כמטר בשטח הדירה נשוא העתירה, וחבל שלא עשו כן. מכל מקום, דין העתירה להידחות ואני דוחה את העתירה.

(ב) לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, יראו את סך כל שיטחו של נכס, כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית בשנת הכספים הקודמת, זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה.

שם קבע צו הארנונה לשנת 1998 כי החיוב למגורים יחול על: "כל מ"ר של שטח שנכלל מבחינת תקנות חוק התיכנון והבניה (תקנון לאותו איזור) ילקחו בחשבון בחישוב השטח לנכס לצרכי הארנונה למגורים, כל השטחים המקוריים הכלולים באחוזי הבניה למעט: מרתף, מקלט, מחסן, מבני עזר ומרפסות לא מקורות" (ההדגשה שלי – מ' נ').

השאלות המשותפות לחברי הקבוצה הן: האם המשיבה רשאית לגבות ארנונה בגין שטחי מרתפים בבתי מגורים נוכח ההחרגה המפורשת של מרתפים בהגדרת "שטח דירת מגורים"; האם המחלוקת נושא בקשת האישור מתאימה לבירור בדרך של תובענה ייצוגית נוכח הילכות אספיאדה ורחמים; האם בקשת האישור לוקה בשיהוי.

...

התקיימות התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו-(4) בחוק תובענות ייצוגיות לא הוכח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בדרך הולמת או בחוסר תום לב. בקשת ההמשך המשיבה טענה בסיכומיה כי יש לדחות את בקשת ההמשך, נוכח עמדת המדינה שהוגשה במסגרת דנ"מ 8626/17 רו"ח עופר מנירב נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (סעיף 115 לעמדה אשר צורפה לסיכומי המשיבה) לפיה ניתן להגיש תובענה ייצוגית אחת בגין אותה עילה (בגין התקופות הנוספות ניתן להגיש רק תביעות פרטניות).

בדיון הנוסף בעניין מנירב (11.11.20) נקבע בסיכום חוות דעתו של כב' השופט הנדל שהתקבלה בדעת רוב כדלקמן: "סוף דבר, לו תישמע דעתי, נקבל את הדיון הנוסף, ונקבע כי סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות אינו שולל חיוב בהשבה – במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה – ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור. משכך, יחולו לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של חוק תובענות ייצוגיות בנוגע להרחבת הקבוצה, כך שבית המשפט יוכל לכלול בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור – ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה, בהתאם לסעיף 10 לחוק". אשר על כן ניתן לאשר את התובענה הראשונה עד למועד אישור הבקשה, ובקשת ההמשך מתייתרת, וכך אני מורה.

סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.