טעות בהסכם הבסיס או בלבול לגבי כדאיות העסקה

לטענת הנתבעת קיים בלבול בין התובעת לבין שוני, שאינן אותה אישיות משפטית.

לו היתה התובעת מוכיחה כי היתקשרה בחוזה עם הנתבעת על בסיס אפשרות לקיום אירועים במצודה, וכי אין אפשרות לקיים אירועים כאלה כחוק, היה ממש בטענותיה בדבר טעות המצדיקה ביטול, אלא שבעניינינו התובעת לא הוכיחה זאת והתקיימו אירועים בפועל במתחמי המצודה השונים, לרבות לאחר המועד בו ביטלה התובעת את החוזה.

בעיניין זה נפסק על-ידי כב' השופטת ברון, ב-ת"א 38724-12-09 אודליה טלמון ואח' נ' עמיקם כרמל (3.10.13), כי: "... הושם בפסיקה דגש על היתנהלותו של הצד הטוען לבטלות ועל הקצאת הסיכונים שערך בעת ההיתקשרות בחוזה - ולא בהכרח על טיבה של הטעות. לפיכך, גם כאשר המדובר בטעות הנוגעת לכאורה לפרט מהותי בעיסקה - ככל שיש ליחס לצד הטוען לבטלות רשלנות או נטילת סיכון ביחס להתקיימותו של אותו פרט, אזי עסקינן בטעות בכדאיות העסקה...". באותו עניין הדגישה כב' השופטת ברון את העובדה שהנתבע ויתר במודע על בדיקות שהיה באפשרותו לבצע בנוגע למצבו התיכנוני של הנכס ולשווי זכויותיו בו, ואשר על-כן מדובר בסיכון שנטל על עצמו.

...

החלטה מס' 1210 של מועצת המנהלים, כמתועד ב-ת/103, מצביעה על-כך שמועצת המנהלים החליטה כי התובעת תשלם דמי שימוש מינימליים עבור בית-הקפה למפלס הקרקע בלבד, החל מ-9/14, למרות שבית-הקפה טרם הופעל.

בנסיבות אלה, ודאי שאין כל הגיון שהתובעת תמשיך ותשקיע כספים בהקמת בית-הקפה, אשר בסופו של דבר אין ביטחון כי יתאפשר לה להקימו ולהפעילו.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ (הסכום כולל מע"מ) לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בהתאם להגדרה זו, המונח טעות כולל טעות בעובדה או בחוק, "להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה". על מנת להוכיח פגם בכריתת החוזה שהוא תוצאה של הטעה, יש להוכיח בין היתר קיומו של חוזה, קיומה של טעות, קיומה של הטעה מטעם צד לחוזה וכן קשר סיבתי כפול, בין ההטעיה לטעות ובין הטעות להתקשרות בחוזה (ראה ע"א 10745/06 אזולאי נ' המכללה האקדמית אורט (13.07.2009).

טענתו של רועי כי לא קרא את התקנון וטענתו של איתי כי "פספס" את ההוראה הרלוואנטית יש בהן כדי לשמוט את הבסיס תחת טענת ההטעיה ולתמוך בפרשנות לפיה אין לראות בהוראות התקנון כמונעות מכירה של השמות.

כאשר נישאל איתי ביחס לאשר נעשה עם השמות בפועל השיב הוא "זה רלוואנטי? אני לא יודע מה מבחינת בלבול מה קורה. טכנית אין לי מה לעשות איתו. יש לי אויר ולא משנה אם האויר נרשם או לא" (שם עמ' 7 ש' 31-32).

כמו כן העיד רועי "ההטעיה הייתה אנושית ופיזית, בדיבור בחדירות למטרה...ההטעיה הייתה לא רק בתקנון אלא גם בדברים שהובטחו ולא קוימו...הובטחו לי דברים שעל סמך זה קיימתי את העסקה ראיתי בה ככדאית ועוד לפני הנושא של התקנון לא קבלתי אותם ...במילולית גררו אותנו ואמרו שכל מה שביקשנו עד לאותה נקודה יתקיים וייצא לפועל" (עמ' 5 ש' 2-13) "בכל פעם שדברתי עם נציגת המכירות לאורך כל הדרך היא הובילה אותי לזה שיש לי שמות שאני יכול לעשות מהם ארגזים של כסף שהולך להיות טירוף לא נורמלי שההשקעה שלי, הוא הדבר הבא, ההבטחות שנאמרו לי במהלך חתימת החוזה, ברגע שלא קוימו יצרתי קשר מכיוון שלא קבלתי את התמורה למה ששלמתי ולכן לאורך כל הדרך הרגשתי מרומה למרות שעדין הייתה לי תקווה שזה עדיין הדבר הנכון והכל יסתדר" (עמ' 6 ש' 6-10) איתי אף הוא העיד כי הפניה ללוגו פון היתה בנוגע לכדאיות העיסקה ולערך המוצר (עמ' 7 ש' 13-15).

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צרופותיהם, ובאשר הוגש לי בתיק זה ולאחר שמיעת העדויות מצאתי כי דין התביעה להידחות.

לאור האמור והמפורט לעיל התביעה נדחית.

כמו כן, ההסברים המגומגמים שעולה מהם ניחוח בלתי חוקי, לגבי הרישום על גבי חשבונית המס מעידים על בלבול וערבוב בין החברות.

וכך הצהיר בסעיף 11 לתצהירו: " לאחר שנכנסתי לעניינים עקב החשבונית שהוצגה ושכאמור הוצאה בטעות ע"י בסט, פניתי לקרויזר וזה ענה לי כי היות וקיבל שיקים דחויים וחברתו הייתה על סף הפעילות וכי הוא במילא חייב את הכסף לבסט, ביקש הוא בתמימות- כך לדבריו חשבונית מיוסי זוהר". ובעדותו כך נישאל: "מה היה מצבה הכלכלי של חב' דיל במועד מכירת הרכב?

בעיניין זה השיב קרויזר כי מלכתחילה בבסיס של ההסכם הנו של הנתבעת.

לא זו אף זו, הגם שבהמשך עדותו שגב הוסיף כי הסיכום שלו עם שחר היה כי רק בתום מועד התשלום האחרון תועבר הבעלות על שמו (פרו' עמ' 9, ש' 10- 11) גם בתום התשלום האחרון שגב לא נקט אצבע ואף לא ניסה להסיר את העיקול ולהעביר את הבעלות של הרכב על שמו או לחילופין לבטל את העסקה עם הנתבעת בגין הפרת הסכם המכר כנגדו.

נציין כי הסבירו של שגב בעדות לפני באומרו כי לא טרח לפעול להעברת הבעלות מכיוון שקבל את עצתו של שחר שלא כדאי לו להעביר בעלות כדי למנוע הוספת יד נוספת לרכב שתוריד מערך הרכב במכירות, מוכיחה מעל הכל על רשלנותו של שגב ואולי גם על חוסר תום ליבו של שגב בכל הנוגע לעסקה הנ"ל. יותר מכך שגב הסתמך על הבטחתו של שחר למרות שידע כי הפר כבר את ההבטחה מולו מספר חודשים לאחר הרכישה כשאמר כי תוך שבוע יוסרו העיקולים, ולאחר שנה כבר התחוור לו כי אלו לא הוסרו.

...

משכך סבור אני כי אין להטיל על הנתבעת את מלוא נזקיו של התובע, ואני מעמידם על 18,000 ₪ המגלמים לטעמי מחד את הפרת הנתבעת את החוזה הראשוני וההבטחות החוזרות והנשנות להסרת העיקולים, שאינה יכולה לצאת בלא כלום, חרף מעשיהם של התובע ושגב לאחר מכן.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מקבל התביעה באופן חלקי ומעמיד את גובה הפיצוי על סך 18,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות האגרה וכן שכ"ט בסך 1,500 ₪ בהתחשב בסכום שנפסק מול סכום התביעה.

על סמך הנחות אלו המליץ לתובעת להסכים לפשרה על פי סעיף 79א. עוד טוענת התובעת כי טעות מרכזית של ערכאת העירעור בנושא הפשרה, חושפת את בלבול היוצרות בהבנתו את הסך של 400,000 ₪ שקבע, ועת ציין כי סכום זה הוא בנוסף לאשר שולם, בעוד שהסכום הנוסף ששולם היה החזר הלוואה פרטית.

התובעת האמינה להסברי בא כוחה שהיא מקילה על בית המשפט, וכי פשרה לא סותרת אישרור פסק דין כהוייתו, כפי שהיה חייב להיות במקרה זה. אילמלא המלצות בא כוחה והרצון לעזור ולהקל על בית המשפט לא הייתה התובעת מתקשרת בהסכם פשרה זה. עוד טוענת התובעת בסיכומיה כי "בנגוד לב"כ הנתבעת שרצה להוכיח טעות בכדאיות העסקה, צר לי לומר כי כל הטענות העובדתיות והמשפטיות נוגעות למצב הדברים בהווה ובעבר בפסק הדין והנמקותיו הנכונות. גם ללא הנמקות בנפול טענות הסרק נותרת השאלה בעינה ממנה נובע הפער בין השומה של קנטרוביץ ב- 2018 בערכאה הראשונה בסך של 1,050,000 ₪ ל- 400,000 ₪ בערכאה השנייה." על ההסכמה לסעיף 79א לא יכולה להשמע טענת "כדאיות העסקה". התובעת ידעה מהנתבעת בשנת 2016 כי היא מוכנה לשלם לה מיליון ₪ ללא טענת קזוז.

התובעת ובא כוחה טעו טעות משפטית בזימון שומה נוספת ליום 1.1.2003, בכך שסברו כי על פי צוי קיום צוואת הוריה, שהם פסקי דין חפצה, יש בסיס להסכמה על פי סעיף 79א. דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית סעיף 79א קובע: "(א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה." בהתאם לפסיקה פסק דין הניתן על דרך הפשרה איננו פסק דין שניתן לבטלו בנקל.

...

מכאן שטענת התובעת, שהסכמת הנתבעת לפשרה ניתנה בחוסר תום לב ובידיעה ברורה שהתובעת טועה, נדחית.

בשל חשיבות ניסוח ההסכמה אביאה כלשונה להלן: "אנו מקבלים את המלצת בית המשפט כדלקמן:

לעניין זה ראו אף טענות הנתבעת לפיהן בהתאם לסעיפים 6 ו- 7 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 גם לאחר שניתן צו קיום צוואה אין מניעה כי יורש יסתלק, יעביר או יעשה בהסכם העברות ביחס לחלקו בעיזבון כולו ומקצתו, ובלבד שהעיזבון טרם חולק ואם לתובעת כיורשת סמכות להסתלק או להתפשר לגבי חלקה בעיזבון, אין מניעה מבחינת הדין להסמיך את ביהמ"ש להכריע בפרשה על פי סעיף 79 א. סוף דבר התביעה נדחית.

בע"א 7663/11 דדון נ' חדד [פורסם בנבו] (כב' השופט  דנציגר, נבו, 29.4.13) נקבע: "... כאשר צד להסכם פשרה טוען בדיעבד כי יש מקום לבטל את ההסכם עקב טעות (בין אם בידיעת הצד השני ובין אם לאו), מתעוררת במלוא העוצמה שאלת ייחודו של הסכם הפשרה כהסכם ל'קניית סיכון' ביחס להסכם 'רגיל'. ככל שמדובר אך ורק בטעות בהערכת הסיכונים והסכויים, ובהבנה מאוחרת של אחד הצדדים כי הפשרה אינה מוצלחת מבחינתו כפי שחשב מראש, הרי שמדובר בטעות הנמצאת בכדאיות העסקה (או כדאיות הפשרה), שכידוע אינה מקימה עילת ביטול. עם זאת, אין פרושו של דבר שהסכם פשרה הנו חסין לחלוטין מביטול מחמת טעות. כאשר צד להסכם הפשרה מוכיח כי ביסודו של ההסכם עומדת טעות יסודית בנקודה שלא הייתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתן הסכם זה לביטול ככל הסכם אחר" (ראו גם: ע"א 6361/19 טלבי נ' אטלס דנה עו"ד - בתפקידה כנאמנת, (נבו, 18.11.2019, בפיסקה 15).

ועוד, העידה עוה"ד הלפרין: "המצב העובדתי היה ברור לשני הצדדים שחלקות הטאבו והסכמי החכירה אומרים דבר אחד ומה שקורה בשטח ברמת האחזקה בקרקע זה דבר אחד וזה היה הבסיס העובדתי שהיה צריך להתפשר וזה גם מה שידוע היום". (עמ' 62 לפרוטוקול שורות 6-8).

יתרה מכך, העידה עוה"ד הלפרין: "...בפועל לא היה שום בלבול התובעים ידעו היטב מה שטח השנוי במחלוקת, הם נעזרו בעורכי דין, ומודד מטעמם. וגם אם הואיל הראשון היה צריך להיות מנוסח שאנו בעלי זכויות האחזקה ולא מחזיקים בפועל הרי שני צדדים הבינו במפורש שהם מתכנסים לפשרה משום שיש פער בין המצב הרישומי בטבו לבין מה שקורה בשטח.

...

לאחר ששמעתי את העדויות, נתתי אמון בעדותם של עו"ד זילבר, עו"ד סופר ועדותו של עו"ד ברוקמן.

סכומו של דבר, לאחר שבחנתי את כל אשר הובא בפניי, נחה דעתי כי אין יסוד לביטול פסק-הדין שניתן במסגרת הסכם הפשרה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, לא השתכנעתי להורות על ביטול פסק הדין, כמבוקש על ידי קוברינסקי, ודין בקשתם – דחייה.