ועדה רפואית לעררים מיום 26.12.22 קבעה, כי למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 73%, החל 1.8.20 בגין ליקויים אלה (פרוטוקול הועדה צורף לכתב התשובה): ליקוי שמיעה – 30%; טינטון לא קבוע – 0%; כאבי מפרקים – 0%; FMF – 40%; כאבי ראש – 10%; רפולוקס – 10% (מנופה); הפרעת היסתגלות – 10%; ניתוח כלייה- 10% (מנופה); ליקוי ראיה – 0%; CTS ימין – 5%; CTS שמאל – 5%; כאבי גב תחתון – 10%.
טענות הצדדים
לטענת המערער שגתה הועדה עת קבעה לו דרגת אי כושר בשיעור 60% בלבד חרף מכלול פגיעותיו ומגבלותיו והגם שבעברו נקבעה לו דרגת אי כושר דומה עת הנכות הרפואית עמדה על 52% בלבד וכעת לאחר שהוגשה תביעה לקביעת דרגת נכות מחדש והנכות הרפואית עלתה ל- 73%, מצופה היה כי דרגת אי הכושר תעלה בהתאם ולא תיוותר על כנה.
"
יובהר כי המשמעות של הקביעה הנ"ל, בנוגע "לנקודת המוצא", איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קצוני העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר.
...
מנגד, טען המשיב, כי דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה.
"
מן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בפרוטוקול הועדה ושקלתי את טענות הצדדים, אני קובע כי דין הערעור להתקבל, מהנימוקים שיפורטו להלן.
עוד ציינה הוועדה, כי היא עיינה במסקנות הרופא המוסמך שהמליץ על יום עבודה מלא וכן בדו"ח פקידת השיקום הממליצה על דרגת אי כושר בשיעור 60% וקבעה, כי בחינת השפעתם המצטברת של כלל הליקויים כמו גם נתוניו האישיים של המערער מובילה למסקנה, כי למערער דרגת אי כושר בשיעור 60%.
סוף דבר
על יסוד האמור, הערעור מתקבל.
