ביום 21/01/19, כחודשיים לאחר תחילת הלך ההקפאה וכשבועיים לאחר המועד שנקצב להגשת תביעות החוב הגיש המערער תביעת חוב מטעמו, על סך של 72,366 ₪, שנסובה על שתי המחאות שמסרה החברה למערער טרם היקלעותה להליכי חידלות הפרעון, ואשר חוללו בהעדר כסוי.
זאת ועוד, המערער אף טען כי דיבר עם מר סמיון אודות כוונתו להגיש תביעת חוב ביום 02/01/19 ודרש ממנו המצאת טופס תביעת חוב, כאשר מר סמיון לא הבהיר לו כי בנסיבות המקרה הוגבל המועד להגשת תביעות חוב וכי יש להגישן עד ליום 06/01/19 ולמעשה העביר למערער את הטופס להגשת תביעת חוב ביום 17/01/19 תוך שצירף העתק הפירסום שנעשה בעיתונות, ממנו עולה כי המועד להגשת תביעות חוב הנו עד ליום 06/01/19, שאז נודע למערער לראשונה אודות הפירסום שנעשה בעיתונות.
בית המשפט העליון ברע"א 9802/08 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה עריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפרוק) (21/08/12) (להלן: "פרשת רותם") קבע פרמטרים לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת במסגרת הליך חידלות פרעון.
...
מתוקף הפרסום שנעשה, הייתה למערער כמו לכל יתר הנושים לפחות ידיעה קונסטרוקטיבית אודות הימצאות החברה בהליך חדלות פירעון, ואף מטעם זה אין להיעתר לערעור המערער על דחיית הבקשה להארכת מועד.
סוף דבר
הכרה בתביעת החוב של המערער עשויה להוביל לפגיעה בהליך הקפאת ההליכים, ואף לפגוע בהסדר הנושים.
משלא העלה המערער טעם שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד, אין מנוס להורות על דחיית בקשת המערער לאשר את הגשת תביעת החוב מטעמו, משזו הוגשה באיחור ניכר.
