חשיבות הראייה הנסיבתית בהרשעת נאשמים

ההלכה הנוהגת לעניין זה היא שניתן להרשיע בעבירת רצח גם ללא מציאת הגופה על אף שזו מהוה ראייה חשובה הנדרשת לשם ביסוס יסודות העבירה (ע"פ 20/89 אמסלם נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(1) 573 (1990); ע"פ 1688/99 הוכברג נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 356, 366 (2002)).

אי מציאת הגופה אמנם מהוה ממצא שלילי או ראייה "חסרה" משמעותית, אולם כאשר ישנן ראיות משכנעות אחרות ניתן יהיה לבסס הרשעה גם ללא מציאתה: "תתכן הרשעה [...] כאשר העובדות הן כאלה, עד כי ניתן להניח במידה גבוהה של ודאות, כי הנאשם הרג את הקרבן וסילק את גופתו[...]יסודו של האמור לעיל הוא בהיגיון ובניסיון החיים כפשוטם, כי אלו מלמדים שאי-מציאתה של גופה והעדרה של עדות ראייה על ביצוע הרצח, אין בהם סוף פסוק, וכי ניתן לגלות באמצעות ראיות חלופיות משכנעות – אף כאשר אלו אינן ישירות – את אשר ארע" (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 138 (1980)).

במילים אחרות, "כדי לקבוע ממצא מרשיע על בסיס ראיות נסיבתיות, נידרש כי שילובן יוביל למסקנה מפלילה כמסקנה סבירה אפשרית יחידה. בהתקיים מסקנה סבירה אפשרית אחרת, שהיא ממשית ואינה דמיונית, שאין בה כדי הפללת הנאשם, דינו לצאת זכאי" (עניין קייס, פסקה 6).

...

פה אחד מורשע המערער בעבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין בגין קבלת סך של 60,000 ש"ח מעד המדינה.

המערער מורשע בעבירה אחת של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין ובעבירה לפי חוק איסור הלבנת הון.

המערערת מורשעת פה אחד בעבירה של מתן שוחד למתווך לפי סעיף 295(ג) לחוק העונשין, וב-7 עבירות של מתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין.

השופט עדן דחה את טענת המבקש, לפיה נקבע בע"פ 1132/10 מדינת ישראל נ' פלוני (07.03.2012) (להלן: עניין פלוני), כי לא ניתן להרשיע נאשם על סמך ראיית דנ"א בלבד ללא ראיה נוספת, בהבהירו כי פסק הדין קובע שיש לבחון את המסקנות אותן ניתן להסיק מחוות דעת המומחה, במידת הזהירות המתבקשת.

תגובתה של המשיבה לבקשה לרשות ערעור בתגובה לבקשה למתן רשות ערעור, טוענת המשיבה כי עניינו של המבקש אינו מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית כללית, אלא שמדובר בעיניינו הפרטי של המבקש, וזאת בלבד.

משקלה הראייתי של דגימת הדנ"א ועצם האפשרות להרשיע את הנאשם על פיה יוכרעו, כפי שנעשה לגבי כל ראיה נסיבתית אחרת, לאחר שבית המשפט ייתן את דעתו לאפשרות קיומו של הסבר מניח את הדעת, לנוכחותו של הנאשם בזירת העבירה, או לקיומה של גרסה מזכה, אשר יש בה כדי לטעת ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם (ע"פ 7090/15 ח'ליפה נ' מדינת ישראל (25.08.2016)).

...

בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ד' בן טולילה), בת"פ 18373-10-16, מיום 15.02.2017.

עוד יצוין, כי טענות המבקש, רובן ככולן, כבר הועלו בפני בית המשפט המחוזי, אשר התייחס אליהן בפסק דינו המנומק, ומשכך, נראה כי הבקשה מהווה ניסיון לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו (רע"פ 460/17 אבו הדואן נ' מדינת ישראל (20.03.2017); רע"פ 7665/16 א. סביח למסחר כללי בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת (14.11.2016)).

בנסיבות אלה, מקובלת עליי הקביעה כי הראיה הנסיבתית, בדמות דגימת דנ"א על גבי חפץ אשר שימש לביצוע העבירה, דגימה המתאימה לפרופיל הדנ"א של המבקש, הינה ראיה נסיבתית המובילה למסקנה כי המבקש הוא שביצע את המיוחס לו בכתב האישום, בהעדר הסבר סביר שיש בו כדי להטיל ספק בדבר נכונותה של מסקנה זו. לסיכום, דעתי היא כי בדין הורשע המבקש בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולא נמצא לי כל בסיס להתערב בהרשעתו.

הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

ראו לעניין זה ת"א (מחוזי- ת"א) 1954/03 ישר ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, דבריו של כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני (מיום 07.03.13): "ההלכה הנוהגת, הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, הנה כי בית המשפט רשאי לקבוע ממצא עובדתי לא רק על סמך ראיה ישירה, אלא גם על יסוד ראיה נסיבתית שהוכחה, אשר מובילה בבירור למסקנה הגיונית בדבר אשמתו של נאשם, או חבותו של נתבע. משהוכחה ראיה נסיבתית שכזו, עובר הנטל אל הנאשם או הנתבע ליתן הסבר אשר שולל את המסקנה בדבר אשמתו או חבותו, המתבקשת מן הראיה הנסיבתית שהוכחה לאור שיקולים של היגיון, שכל ישר וניסיון החיים (ראה סיכום ההלכות בספרו של י. קדמי, על הראיות, מהד' תש"ע-2009, חלק שני, עמ' 790-803). בעיניין זה יש כמובן הבדל בין הדין הפלילי לדין האזרחי, לאור ההבדל בנטל הראיה. בדין הפלילי, הדורש הוכחת אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, הדגישו בתי המשפט כי ניתן להרשיע נאשם רק על יסוד ראיה נסיבתית חד- משמעית, אשר מובילה למסקנה הגיונית אחת ויחידה בדבר אשמתו; ספק סביר לגבי קיומה של אפשרות אחרת שאיננה תיאורטית, יוביל לזיכוי הנאשם (ראה סקירת הפסיקה בספרו הנ"ל של י. קדמי, שם). בדין האזרחי, לעומת זאת, שבו נטל הראיה נקבע על-פי מאזן ההסתברויות, די בכך שהראיה הנסיבתית מובילה באופן סביר והגיוני למסקנה בדבר חובתו של הנתבע, כאפשרות שהיא יותר סבירה מן האפשרות בדבר העידר חבותו, ולא עלה בידי הנתבע להצביע על אפשרות סבירה אחרת השוללת את חבותו. הלכה זו קיימת לצד הכלל הראייתי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ("הדבר מדבר בעד עצמו"), גם כשכלל זה אינו חל (ראה: ע"א 241/89 ישראליפט שירותים תשל"ג בע"מ נ' הינדלי, פ"ד מט(1) 45 (1995), פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט א' מצא, וכן פסק דינו של כב' השופט, כתוארו אז, א' ברק).

בע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עריית בני-ברק, פ"ד מג(3) 343, 348-349 (1989) פסק כב' הנשיא מ' שמגר, כתוארו דאז: "הנושא הראשון עניינו בהוכחת הרשלנות באמצעות ראיות נסיבתיות. במקרה זה, הראייה הנסיבתית להתרשלות המשיבה היא, כאמור, עובדת קיומן הממושך והחוזר ונשנה של ההצפות, שמשמעותה אי נקיטת צעדים סבירים כדי למנוע תופעה מתמדת של סיכון בטיחותי ושל אובדן נוחות הפוגע באנשים, שהעירייה צריכה היתה בנסיבות המתוארות לראות מראש שהם עלולים, במהלכם הרגיל של הדברים, להפגע מתופעת הצפת הרחוב. תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהיא שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח', פד"י כ"ה (284 (2, 297). בסופו של דבר יוכרע הדין על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השיכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78, רמון ואח' נ' מאוטנר ואח', פד"י ל"ב (720 ,(1, 726-725; ע"א 612/78, פאר נ' קופר ואח', פד"י ל"ה(726-725 ,720 ,(1)". בהתאם להנחיות אלו אנתח את הראיות אשר היו בפניי.

הוא אמנם לא ראה את רגע כניסת הרכב הפרטי לצומת וציין זאת בעדותו, אך יש חשיבות לעדותו בדבר מהירויות הרכבים השונים בעת שראה אותם.

...

בנסיבות אלו, כבר בשלב זה אני דוחה את התביעה כנגד העיזבון.

אוסיף ואציין שגם מיקום הנזקים ברכבים השונים ובמיוחד ברכב התובעת מחזק את המסקנה , שרכב התובעת שנפגע בחלקו הקדמי היה זה שנכנס לצומת לא פנוי ופגע ברכב הפרטי בצד השמאלי קדמי.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

לעניין ההוצאות- התובעת תשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ), וכן שכ"ט מומחה מטעם הנתבעת (מר מליחי עזריה) בהתאם להצגת קבלה, וכן שכר עדות מומחה (מר מליחי) ושכר עדות העד שהיה נהג הרכב השלישי (מר אורי ארז), בהתאם להחלטתי בדיון מיום 10.07.16, וזאת תוך 30 יום.

ראיית ה-DNA נבחנת ככל ראייה נסיבתית כאמור, ממצאיה של בדיקת ה-DNA ייתכן ויתקבלו כראיה נסיבתית קבילה והולמת, שיש בה כדי למקם נאשם בזירת הארוע; משקלה הראייתי וההיתכנות להרשיע נאשם על פיה, ייבחנו כפי שנבחנת כל ראיה נסיבתית אחרת, זאת לאחר שבית המשפט בחן אפשרות קיום הסבר הגיוני ומניח את הדעת להמצאותו של הנאשם בזירת העבירה, או לחלופין, את אפשרות קיומה של גרסה שתביא לזיכוי הנאשם, אשר יש בה כדי לטעת ספק סביר בדבר אשמתו (ר' לעניין זה "פרשת אלמליח"; ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל, מיום 06/03/13, פסקה 82; וע"פ 3731/12 מוחמד סוילם נ' מדינת ישראל, המוזכר לעיל, בפיסקה 83).

מציאת ה-DNA דוקא במקומות הנ"ל – על שדי המנוחה ומתחת לציפורניה, מעידים על המאבק האלים ועל הקשר שבין העבירות המיוחסות לנאשם – הן עבירות המין והן עבירת הרצח (ר' בעיניין אלמליח, המוזכר לעיל, בכל הנגוע לחשיבות מיקום המצאות ה-DNA, נתון שיש בו כדי להשליך על ערכה הראייתי של ראיית ה-DNA, בסעיף 33 לפסק הדין).

...

בסיכומיהם ציינו הסנגורים, כי "המחלוקת בין הצדדים מצומצמת ומתמקדת בראיית דנ"א ומשכך נעסוק בראיה זו במסגרת הסיכומים בכל ההיבטים: בשרשרת המוצג, בבדיקות המעבדה, במסקנה בנוגע להתאמה בין הפרופילים הגנטיים ובעיקר בהיתכנות של הנאשם לבצע את העבירות המיוחסות לו, בעיקר את עבירת הרצח כאשר אין ולו ראיה אחרת נוספת אשר יש בכוחה לתאר את שאירע לפני 9 שנים" (סעיף 8 לסיכומי ההגנה).

כבר כאן ניתן לציין, כי למעשה לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי היה מקום להתעקש עם הקבלן על קבלת הרשימות הרשמיות של הפועלים שהעסיק, כפי שנעשה בסופו של דבר בשנת 2014.

לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט, כתוארו אז, י. זוסמן: "באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם באמצעות מכונת רנטגן המאירה צפונותיו בשעת מעשה, חובתו של בית-המשפט היא להסיק את המסקנה לפי מיטב יכולתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו" (ר' ע"פ 419/68 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כב(2) 749,756, 1968).

משכך, שוכנעתי כי המדינה עמדה בנטל להוכחת כל הרכיבים של עבירת הרצח.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי להרשיע את הנאשם בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

לעניין הוכחה בפלילים על בסיס ראיות נסיבתיות נקבע מבחן תלת שלבי: "...בשלב הראשון, יש לבחון כל ראייה נסיבתית בפני עצמה – האם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי כזה או אחר. במסגרת שלב זה נבחנת, בין היתר, עוצמתה ומהימנותה של הראייה, ומשכך הוא זהה במהותו לאופן הבחינה הנעשה ביחס לראיות ישירות. בשלב השני, נבחן האם מסכת הראיות כולה מקימה מסקנה לכאורית בדבר אשמו של הנאשם במיוחס לו, וזאת, בין היתר, בהתבסס על מבחני הגיון ושכל ישר. בשלב השלישי, "מועבר הנטל (הטקטי)" אל הנאשם על-מנת שיספק הסבר חלופי שיש בו כדי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת לחובתו ולעורר ספק סביר בדבר אשמו.

עוד נקבע כי , "...כאשר בראיות נסיבתיות מדובר, צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם. אבל אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם. כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להיתקבל מתוך צרופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, לב (2) 682, בעמודים 686-685).

כשהגיעו הפקחים סמוך למיתחם ביתו של הנאשם הבחינו בשער ניסגר וצילמו מרווח מתחת לשער, לאחר שניסגר, את משאיתו של הנאשם נושאת מס רישוי 6266463 – משאית אדומה כשבצידה השמאלי ניילון ( לא יחסתי כל חשיבות לטענת הסניגור בדבר השוני בגירסאות עדי התביעה לענין צבע ארגז המשאית שתואר כארגז אדום ע"י האחד וכתום ע"י האחר).

...

עוד נקבע כי , "...כאשר בראיות נסיבתיות מדובר, צריכות הראיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם. אבל אין זאת אומרת שכל ראיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם. כל ראיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם" (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, לב (2) 682, בעמודים 686-685).

בענייננו הראיות הנסיבתיות כפי שעמד עליהן ב"כ המאשימה המלומד, אחת לאחת בסיכומיו, הן בעוצמה טובה ומצביעות על סבירות המסקנה לפיה אכן המשאית שביצעה עבירה של השלכת הפסולת כמתואר בכתב האישום היא המשאית שבבעלות הנאשם כנטען.

שלל הנסיבות המלמדות כי טענות המאשימה סבירות יותר מטענות הנאשם, עדיין אין בהן כדי להביא למסקנה שמעבר לספק סביר בדבר זהות המשאית משליכת הפסולת.

לאור כל האמור לעיל, זוכה, הנאשם, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.