חשבוניות קבלן שיפוצים לא מורשה

התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי לא פנתה במכתב לנתבע בעיניין זה, ולדבריה הנתבע לא רצה לערוך מסמכים בכתב, וגם את החשבונית שמסר לה על המקדמה – ערך ומסר לה באיחור, רק לאחר הפסקת ההיתקשרות בין הצדדים, ומשהבין כי בדעת התובעת לתבוע ממנו את החזר המקדמה.

התובעת טוענת, כי דרשה שעבודות האלומיניום תתבצענה ע"י עובדים מורשים של חב' קליל, אך העובדים שהביא הנתבע לא היו עובדים מורשים של חב' קליל.

ברי כי כאשר מדובר בעבודות שפוץ בהקף גדול, יש חשיבות רבה לאמון בעל הנכס בקבלן השיפוצים, ולכן משהתערער אמון זה, עקב העידר הסכם מפורט בכתב כבקשת התובעת, אי עריכת תכניות אדריכליות מפורטות ומסודרות כמקובל, כפי שמצויין בחוות דעת המהנדס מטעם התובעת, ומסירת מידע לא נכון ע"י בעל החנות אליה הפנה הנתבע את התובעת, היתה התובעת רשאית להחליט כי אינה מעוניינת להמשיך בהתקשרות.

...

לפיכך אני קובעת, כי שווי העבודות שבוצעו בבית התובעת ע"י הנתבע עד להפסקת ההתקשרות יוערך ב-15,000 ₪.

התובע לא היה קבלן שיפוצים מורשה.

בנוסף טענו הנתבעים שהם שילמו לתובע עבור העבודות שביצע סך של 1,385,000 ₪ בעוד התובע נתן חשבוניות על סכום של 150,650 ₪ בלבד ובכך גרם להם נזקים כבדים בגין הזיכוי אותו יכולים היו לקבל בשל תשלום המע"מ. הנתבעים הגישו נגד התובע תביעה בבית משפט השלום בבית שמש בתיק 34854-01-12.

...

העובדה שניתנו שיקים אחרים, במקום השיק השני של 20,000 ₪ שחולל בסכום גבוה יותר אינה מזכה את התובע באופן אוטומטי בסכום זה. אני קובע איפוא כי על הנתבעים 1 ו- 2 לשלם לתובע את הסך של 80,000 ₪ כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (13.3.11) ועד התשלום בפועל.

כן אני מחייב את הנתבעים בהוצאות האגרה בתיק זה וכן בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ. הסכום האמור בסעיף 1 לעיל ישולם כנגד החזרת השיקים שמסרו הנתבעים לתובע לפי "הסכם ההלוואה" דהיינו על התובע להחזיר לנתבעים את השיקים כדלקמן: שיק על סך 20,000 ₪ שחולל וכנגדו ניתנו 2 שיקים של 10,000 ₪ ו- 15,000 ₪ לפי העולה מהעדויות שיק זה לא הוחזר על ידי התובע לנתבעים.

התביעות ההדדיות נשוא תיק 34854-01-12 נדחות ללא צו להוצאות.

יש לציין כי על חשבונית זו, כמו על רבות מחשבוניות חברת דוד יוסף, צוין "שולם מזמן". הבעלים של חברת דוד יוסף בתקופה הרלוונטית היה מר דוד דוד (בנו של מר דוד יוסף), שהסביר כי הוא קבלן שיפוצים, בנייה ואחזקה, באיזור הצפון (כתובת החברה היא בעיר טבריה).

דא עקא, שבעדותו בבית המשפט היתייחס הנאשם, בהקשר לאנשי הקשר בחברות מושא כתב האישום, רק לשתי דמויות מרכזיות: (א) "נסר" – שאותו הציג הנאשם כקרוב מישפחה של "חבר מאוד טוב" מזה עשרים שנה ויותר בשם "פהום נסר אל דין". הנאשם תיאר את נסר כ"כל יכול" ואף קישר אותו לכל שלוש החברות הרלוונטיות (פרנדיס, דוד יוסף ופולי זהב), כבעלים או לכל הפחות כמי שהציג את עצמו כבעלים או כמורשה (ר' גם בסעיף 27 להשלמת הסיכומים מטעם הנאשמים).

...

סוף דבר: העולה מכל המקובץ הוא שעובדות כתב האישום הוכחו לפניי כדבעי, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי.

המסקנה המשפטית מעובדות אלה היא ברורה ומתחייבת מאליה, שכן עסקינן במקרה בו הנאשמים קיבלו לידיהם חשבוניות פיקטיביות, שדבר לא עמד מאחוריהן, דיווחו עליהן בדוחות שהגישו למנהל מע"מ וניכו את מס התשומות הכלול בהן; ובנוסף ניכו תשומות בהיעדר מסמכים.

אשר על כן אני מרשיע את שני הנאשמים בעבירות שבהן הם הואשמו בכתב האישום, דהיינו: באישום הראשון – ניכוי מס תשומות מבלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום המס, בנסיבות מחמירות – 58 עבירות לפי הוראות סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ. הכנה, ניהול או הרשאה לאחר להכין או לנהל פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס – עבירה לפי הוראות סעיף 117(ב)(6) לחוק מע"מ. באישום השני – ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק, במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום המס – עבירה לפי הוראות סעיף 117(ב)(5) לחוק.

נטען כי במסגרת עסוקו כרת הנאשם חוזים עם לקוחות וספקים תוך שהציג עצמו כקבלן, ולעיתים נתן חשבוניות על שם עוסק מורשה "חיים אגמון השקעות בע"מ" אשר לא היה פעיל באותה תקופה.

גם החתן, ערן צ'צ'יק, אשר העיד כי הוא עובד כקבלן שיפוצים ואינסטלציה שנים ארוכות, העיד כי הנאשם הציג עצמו בפניו כקבלן, ובקש שהעד יספק לו שרותי אינסטלאציה לבתים אותם הוא בונה בצפריה.

...

בבג"צ 6396/96 בענין סימונה זקין ואח' נ' ראש עיריית באר-שבע, פד נג(3), 289(08/06/1999), נקבע: "ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון, הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר." עם זאת, בע"פ 8204/14 בענין מחמד זלום נ' מדינת ישראל, תק-על 2015(2), 1778(15/04/2015), הובהר כי - "העובדה כי פלוני הועמד לדין ואלמוני, שאפשר כי היה מעורב באותו אירוע פלילי, לא הועמד לדין, אינה מוכיחה, מניה וביה, כי מדובר באכיפה בררנית. על המבקש לחסות בצלה של הגנה מן הצדק בטענה של אכיפה בררנית, להוכיח כי ההבחנה בין המעורבים השונים מבוססת על שיקולים בלתי ענייניים של המאשימה". וכן – "על כתפיו של הטוען לאכיפה בררנית מוטל נטל כבד, ואינני סבור כי המערערים הצליחו להרים נטל זה, בנסיבות דנן. טענת המערערים, כי החלטת המשיבה להעמידם לדין, ואותם בלבד, נגועה בשרירותיות, מבוססת על ההנחה כי חומר הראיות נגד חשודים פוטנציאלים אחרים בפרשה, זהה באיכותו ובהיקפו למכלול הראיות שנאסף בעניינם של המערערים. ואולם, המערערים לא השכילו לבסס טענתם זו, ולא מצאתי כי החלטת המשיבה להעמידם לדין, ולסגור את התיק לגבי אחרים, נגועה בשיקולים בלתי ענייניים". בע"פ 3517/11, בענין אילנה שמשון נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 8807(06/03/2013), הוטעם כי: "יש ליתן את הדעת על ההבחנה בין אכיפה בררנית פסולה לבין אכיפה חלקית לגיטימית הנובעת ממשאבים מוגבלים וסדרי עדיפויות. מכל מקום, אחד התנאים הבסיסיים לביסוס טענה של אכיפה בררנית הוא הצגת תשתית ראייתית לטענה זו (עניין כהן, פס' 20 לפסק הדין; ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 36-40, (4.8.08); בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 305 (1999); בר"ם 7515/07 בר נ' ראש עיריית תל אביב-יפו, מר רון חולדאי, פס' 10 להחלטה (5.9.07); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 374, 402 (2008)). בענייננו, לא השכילה המערערת להצביע על ראיות מוצקות בדבר מניעים זרים שהשפיעו על חקירתה, ואף לא על ראיות המעלות חשד לאכיפה שרירותית, למרות שהיו בידה הזדמנויות רבות לעשות כן בדיוני ההוכחות. מכאן, שדין הטענה להידחות" (ור' גם ע"פ 3215/07 בענין פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 2008(04/08/2008).

נוכח כל האמור לעיל נמצא כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר את המיוחס לנאשם באמצעות עדים מרובים אשר חיזקו זה את עדותו של זה, ובאמצעות מסמכים מרובים, אשר על חלק ניכר מהם חתום הנאשם עצמו.

מנגד, לא הביא הנאשם תימוכין כלשהם לטענותיו, עדותו היתה כבושה בחלקה ובלתי מהימנה, ובנסיבות אלו מורשע הנאשם במיוחס לו בכתב האישום.

בעלי הדין התובע הנו בעלים של עסק עצמאי (עוסק מורשה) תחת לוגו "שתיה אנס- הריסות וניסור בטון", אשר במועד הרלבנטי שימש כקבלן שיפוצים/עבודות הריסה וניסור בבטון.

בכל הקשור לרקע שקדם לארוע הפריצה הנטען (המוכחש) טוענת הנתבעת כי התובע בהיותו קבלן שיפוצים לא מצא לבטח את בית עסקו שנים רבות ולראשונה ביקש לערוך ביטוח אצלה זמן קצר לפני הארוע הנטען (המוכחש).

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מערכת האזעקה של המחסן החדש לא חובלה ופעלה במועד הארוע; לא נוצר גילוי בגלאי המערכת האזעקה החולש על הגלריה של בית העסק; קיים חשד כי התובע או מי מטעמו ובידיעתו רוקנו את המחסן החדש מתכולתו ולקחו מקומת הגלריה את מכשיר ה-DVR לפני הארוע הנטען וגם פעלו ליצירת סימני הפריצה; התגלו סתירות בגירסאות; חשבוניות שהציג התובע למומחי הנתבעת בגין רכישת כלי עבודה עובר לארוע הנטען והמוכחש חזויות כחשבוניות מס כוזבות.

...

ראו גם: ע"פ 334/02 סיבוני נגד מדינת ישראל, (פורסם בנבו ביום 13/1/03) שם נקבע ע"י ביהמ"ש כי פעמים רבות משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נמדד לפי משקלה של כל ראיה נסיבתית בפני עצמה, אלא עפ"י משקלן הכולל כמארג, וכי גם בהליך פלילי בו נטל הראיה גבוה יותר ניתן להרשיע עפ"י ראיות נסיבתיות, וזאת כאשר מכלול הראיות שלובות ואחוזות זו בזו באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה (ראו: ע"פ 836/81 לביא נגד מדינת ישראל, פ"ד לו (3) 692 (1982), קל ולחומר כי בתביעה אזרחית מעין זו, בה נטל הראיה הוא עפ"י מאזן הסתברויות.

לטעמי, בנסיבות תיק דנן, מכלול הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, וכן התמיהות והתהיות והקשיים שנמצאו בגרסת התובע ואחיו, אינם מובילים אלא למסקנה הגיונית אחת – לפיה לא הוכח 'מקרה הביטוח' בנסיבות הנטענות בכתב התביעה.

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 10,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.