חריגה מתחום הענישה הקבוע בחוק עבירת גרימת מוות בירי

הנאשמת שרתה שירות צבאי מלא שלאחריו סיימה תואר ראשון במדעי המחשב.

כמו כן, מזה מספר שנים הנאשמת מתנדבת באירגון המסייע למשפחות בתחום כלכלת משק הבית.

ב"כ המאשימה טענה שבתאונות דרכים בהן נגרמו חבלות קשות אשר הן כפסע ביניהן לבין גרימת מוות, יש הצדקה להקיש מהעונש המינימאלי הקבוע בחוק במקרה של גרם מוות ולהטיל עונש מאסר.

בית המשפט רשאי לחרוג ממיתחם העונש ההולם בשל שקולי שקום או הגנה על שלום הציבור לפי סעיפים 40ד' ו40 ה' לחוק.

משנאמר כל זאת, ולאחר שנשקלו כל השיקולים הרלוואנטיים אשר צוינו לעיל, תוך עריכת איזון בין רכיבי הענישה השונים, אני מטיל על הנאשמת את העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור מהיום בפרק זמן זה, על עבירות של נהיגה בזמן פסילה ו/או גרימת תאונת דרכים שבצידה חבלות של ממש, עבירות לפי סעיפים 67 ו/או 38(3) לפקודת התעבורה.

...

אף על פי כן, מעובדות כתב האישום עולה כי המדובר בחוסר תשומת לב וברשלנות רגעית שלרוע המזל גרמה לתאונה קשה, ללא שנלוו לכך עבירות נוספות דוגמת , נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה בשכרות, נהיגה ללא רישיון או בפסילה או הפקרה לאחר הפגיעה ולכן אני קובע שרמת רשלנותה של הנאשמת הינה ברף הבינוני.

על כן ולאור כל האמור לעיל, בהתחשב בשיקולים האמורים ובנסיבות המקרה דנא, אני קובע כי מתחם העונש ההולם ביחס לעבירות בהן הורשעה הנאשמת, הינו ממאסר הצופה פני עתיד או צו של"צ ועד מספר חודשי מאסר בפועל בודדים, לביצוע בעבודות שירות, ותקופת פסילה בין 3 חודשים ל- 30 חודשים (עניין ביטון וכן רע"פ 3972/19 קנטור גוז נ' מדינת ישראל ורע"פ 3065/19 אהרון אסלן נ' מדינת ישראל [ניתנו ביום 17.06.19, פורסמו בנבו]) לצד ענישה נלווית.

         "ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון.

לאחר שנתתי את דעתי לנסיבות התאונה, שכאמור לא בוצעה בליווי עבירות חמורות נוספות בהן למרבה הצער בית המשפט נתקל חדשות לבקרים, רמת הרשלנות, עמדת שירות המבחן, קבלת האחריות בהזדמנות הראשונה, החרטה והדאגה אותה הפגינה הנאשמת וכן להיעדר ראיות אודות מצבה העדכני של הנפגעת, באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשה של הנאשמת ברף הסמוף לרף התחתון של מתחם העונש ההולם.

על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן כאמור, הוא הורשע בעבירות של יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה, לפי סעיף 332א(א) בחוק העונשין תשל"ז-1977.

עוד תיאר כי בעבר היה נוטל תרופות במירשם של אמו על מנת להיתמודד עם תחושות החרדה, ולאחר פטירתה פנה לרופא המשפחה בתחום זה. אשר לעבירה הנאשם מודה בביצועה.

טענה כי גם לאחר התיקון לחוק שקבע עונש מיזערי לעבירה, בתי המשפט מצאו, במקרים מתאימים, לחרוג מהעונש המזערי שנקבע.

הסיכוי להתממשות פגיעה מיידוי אבן לעבר רכב נוסע וטיב הפגיעה העלולה להגרם בנסיבות כאלה, משווים למעשה חומרה מובהקת, הבאה לביטוי בעונש החמור הקבוע לעבירה גם בחלופה החמורה פחות.

...

בהתחשב במכלול הנתונים והנסיבות הנוגעים לענין נראה לי שאין מקום לשלוח את הנאשם למאסר מאחורי סורג ובריח ושהטלת מאסר בעבודת שירות לצד העמדה במבחן, מתאימה לנסיבות.

נוכח כל האמור, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 6 חודשי מאסר בפועל.

אני מחייב את הנאשם לשלם למתלונן 1 פיצוי בסך 2,500 ₪ ולמתלונן 2 פיצוי בסך 1,000 ₪.

בנוסף, ולחלופין, נטען כי הנאשם סבל מהתעללות מתמשכת מצד המנוח ומשפחתו ומכוח זאת הינו זכאי להנות מענישה מופחתת הקבועה בסעיף 300 א(ג) לחוק העונשין.

לחלופין, נסיבות ההגנה העצמית חורגות במידה מועטת מתחום הסבירות ועל-כן הוא זכאי להגנה על פי הוראות סעיף 300א'(ב) לחוק העונשין, ולחלופי חלופין – הנאשם זכאי לענישה מופחתת לפי הוראות סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

הנסיבות של העבירה החדשה, אשר בצידה נקבע עונש מירבי של 20 שנות מאסר (או 15 שנות מאסר בנסיבה הראשונה): המעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב היתעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו; המעשה בוצע בתכוף לאחר היתגרות כלפי הנאשם ובתגובה לה ובילבד שבעקבות ההיתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו וכי יש בקושי זה כדי למתן את אשמתו של הנאשם בשים לב למכלול נסיבות הענין; המעשה נעשה במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולת הנאשם במידה ניכרת אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להמנע מהמעשה; המעשה חרג במידה מועטה מתחולת סייג לאחריות לפי סעיפים 34י, 34יא או 34 יב, ויש בנסיבות הענין כדי למתן את אשמתו.

לכל הפחות מאותו שלב, החליט הנאשם לגרום למות המנוח והחלטה זו באה לידי ביטוי בירי שהחל בעוד המנוח ישוב במכוניתו ולאחר שהחל להמלט בירי המתמשך ובירי תוך כדי מרדף, עד קץ התחמושת וההכרזה לפיה נקם את מות אביו.

...

לצד זאת, חוקקה בתיקון הוראת סעיף 301א'(ב) הקובעת: "על אף הוראות סעיף קטן (א), התקיימה נסיבה מחמירה כאמור באותו סעיף קטן, אך מצא בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300". בנוסף, הוראת סעיף 301ב(א) לתיקון קובעת: "על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו, דינו – מאסר חמש עשרה שנים. (ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:

אופן התנהלות הנאשם מאז פגש במנוח בנסיבות כפי שאלו פורטו לעיל, בצירוף אמירותיו לאחר מכן בדבר נקמת מות אביו, מוליכים למסקנה כי יכול היה לשקול מעשיו, תכנונם מראש וגובשה החלטה להמית את המנוח.

שירלי רנר, שופטת התוצאה: לפיכך אנו מרשיעים הנאשם בעבירות רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק, והחזקת נשק – עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק.

כמו כן, העונש יכול להיות "מאסר שנתיים או כפל הקנס". סעיף 36 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 מורה כדלקמן : "נקבע בחוק מאסר בלבד או נקבע מאסר או קנס לחלופין, רשאי בית המשפט להטיל מאסר או קנס או שניהם כאחד; אולם מקום שנקבע בחוק מאסר חובה לא יטיל בית המשפט קנס בלבד." סעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין קובע כי : "אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משנה ולא יותר משלוש שנים - קנס עד 75,300 שקלים חדשים". מכאן כי בסמכות בית המשפט להטיל קנס עד 150,600 ₪.

כבוד השופט ג'ובראן עמד על הצורך בהחמרת הענישה המוטלת בעבירות הפוגעות בבעלי החיים ב- רע"פ 8122/12 פחמאווי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (27.1.13): "בטרם סיום אציין כי אף אני שותף לעמדתו של בית המשפט המחוזי, כי יש מקום להחמיר בענישה הנוגעת לפגיעה בבעלי חיים, הן חיות הבר הן חיות הבית. היתאכזרות ופגיעה בבעלי חיים, מעבר לפגיעה העקיפה שהיא גורמת לבני האדם, מעידה על אטימות לב וקהות חושים. נדמה כי דוקא בעידן הנוכחי, עידן השפעה טכנולוגי, חשופים בעלי החיים לאלימות חריפה מבעבר. חדשות לבקרים אנו שומעים על נסויים מעוררי פלצות הנעשים בחיות תמימות לצרכים מסחריים, על תנאי גידול ואחזקה אכזריים שלבעלי חיים בתעשיית המזון, ועל צימצום מרחב המחיה הטבעי של בעלי חיים מוגנים המנסים לשרוד בטבע. ברי, כי ישנם מקרים בהם אין מנוס מפגיעה בחי ובצומח, בין אם לשם הצלת חיים אדם ובין אם לצורך פיתוח אנושי. יחד עם זאת, חובה עלינו להקפיד הקפדה יתרה לצמצם את הכאב הנגרם על ידינו, בייחוד כאשר מדובר במי שאת זעקותיו אנו מתקשים לשמוע, ושאינו יכול לעמוד על זכויות. מהלך זה, להגנת האנושיות שבנו על ידי צימצום פגיעתנו בבעלי החיים הסובבים אותנו, צריך להשפיע על כלל תחומי המשפט, ובתוכו אף על המשפט הפלילי." בע"פ (מרכז) 45128-12-10 - עלאא באזלאמיט ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(2), 11138 נקבע על ידי בית המשפט בעיניינה של עבירת הציד הבלתי חוקי כי : "על ביהמ"ש להלחם בתופעה של ציד בלתי חוקי ולהכביד ידו על מבצעי עבירה כאמור עד כי תהפוך בלתי כלכלית ובלתי כדאית לעוסקים בה. רק ענישה של ממש תביא להרתעה ויהא בה כדי להציל את נוף ארצנו." בע"פ(מרכז) 45128-12-10 עלאא באזלאמיט נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים 15.05.11 ) נאמר לעניין ציד החוחיות בישראל : " החוחית היא ציפור שיר צבעונית, חיית בר מוגנת, שבשל יופייה היא מהוה מטרה לציידים אשר צדים אותה לצורך גידולה בשבי. לעיתים מכליאים אותה עם הציפור קנרית וסוחרים בבן הכלאיים, המכונה בערבית "בנדוק" (ממזר), שלו שירה נאה.

במקרה שבפני מידת הפגיעה בערך המוגן הנה ברף הבינוני שעה שמחד לא הואשם הנאשם בגרימת מות החוחיות ומאידך מדובר בהתארגנות בהקף ממשי , בשימוש ברשת גדולה וציד 6 חוחיות אשר נצודו ולא שוחררו משביין לאחר הפסקת ביצוע העבירה בידי פקחי המאשימה.

סעיף 40 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מגדיר את שיקול הרתעת הרבים בקביעת העונש המתאים בתוך מיתחם העונש ההולם : "מצא בית המשפט כי יש צורך בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם, וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים, רשאי הוא להיתחשב בשקול זה בבואו לקבוע את עונשו של הנאשם, ובילבד שהעונש לא יחרוג ממיתחם העונש ההולם." בתי המשפט עמדו בעבר על העובדה כי בחלק גדול מתיקי החקירה בעבירת ציד בלתי חוקי נידרש בית המשפט לראיות שעיקרן נסיבתיות וזאת לאור תחומי המחיה רחבי ההקף בהם מצויות חיות הבר המוגנות ובהם פועלים עברייני הציד הבלתי חוקי המקשים על איסוף ראיות ישירות כך שלרוב נידרשת הרשות לאסוף ראיות נסיבתיות .

...

אני מורה על הפעלת המאסר המותנה בן 3 החודשים שהוטל על הנאשם בת"פ 23450-09-11 (שלום נצרת) מיום 25/4/14 וזאת במצטבר לעונש המאסר שהוטל על הנאשם בתיק שבפני.

לצורך הבטחת התייצבותו למאסר אני מורה על הוצאת צו איסור יציאה של הנאשם מהארץ אשר יעמוד בתוקפו עד התייצבות הנאשם לריצוי מאסרו.

אני מורה על חילוט ההתחייבות ע"ס 5000 ₪ אשר הוטלה על הנאשם בתיק ת"פ 23450-09-11 (שלום נצרת) מיום 25/4/14 עליה חתם ביום 25/4/13.

בהתייחס לעבירת הניסיון לרצח כלפי ראזי, לעמדת הסניגור, מאחר שבהכרעת הדין נקבע כי יש להניח שלא ירה לעבר ראזי לא היתקיים היסוד העובדתי הדרוש לעבירת הניסיון לרצח; ואף לא היתקיים היסוד הנפשי, שכן לא הוכחה כוונת המערער לגרום למותו של ראזי, וגם זאת נוכח המצב הדיסוציאטיבי שחוה, כביכול, במהלך הארוע.

עוד הוסיף המערער כי מכל מקום מעשיו באים בשערי "פתח המילוט" הקבוע בסעיף 301א(ב) לחוק, הואיל והם משקפים דרגת אשמה "פחותה מהקבוע בחוק", כלשונו.

כמו כן, נטען, כי אין לייחס משקל רב לעברו הפלילי משזו הרשעתו היחידה, אשר בוצעה בנסיבות חריגות ביותר, ואשר בגינה ריצה עונש מאסר בפועל.

העירעור על הכרעת הדין עבירת הרצח בכוונה תחילה נכללה בסעיף 300(א)(2) לחוק בנוסחו קודם הרפורמה, וקבעה כי "הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם" יואשם ברצח, ודינו יהא "מאסר עולם ועונש זה בלבד". לצורך התגבשות העבירה נידרש יסוד עובדתי שלפיו הנאשם "גרם" בהתנהגותו למותו של אדם; ויסוד נפשי של "כוונה תחילה", הכולל שלושה רכיבים מצטברים – החלטה להמית, הכנה והעדר קנטור.

על כן, פן החריג ייעשה לכלל וכדי שהתאמת אשמת הרוצח לעונש שנגזר עליו תהא מיטבית, עלינו להזהר שמא עבירת הרצח בנסיבות מחמירות תתפשט יתר על המידה לתחומי עבירת הרצח "הבסיסית". אם נפרש באופן רחב מן הראוי את הנסיבות המחמירות, ניסוג לעבר מצב הדברים שקדם לרפורמה.

...

סבורני כי שינוי זה אינו מהווה שינוי לקולא ביסודות העבירה או בהגדרתה [.

כמו כן, אמנם חלק מהנוכחים העידו כי "פחדו" מירי המערער לעבר המנוח, אולם פחד אינו בגדר "סכנה ממשית" לחייהם ובסופו של דבר לא נגרם נזק בפועל לאיש מבין הנוכחים בעת הרצח.

סוף דבר הרשעת המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בנוסחו הקודם, בדין יסודה; כך גם הרשעתו בעבירת הניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק.