חקירת קטין מתחת לגיל 14 בידי חוקר ילדים

אקדים ואומר כי במוקדו של ערעור זה עומדת הוראת סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים או החוק), אשר מצוה כי "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9 אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת". ראיה לפי סעיף 9 לחוק הגנת ילדים – אשר מוגדרת כקבילה, חרף היותה עדות מפי השמועה, אולם טעונה סיוע כתנאי להרשעת הנאשם על פיה – היא עדותו של ילד מתחת לגיל 14 (כאמור בסעיף 1 לחוק) בנוגע לעבירת מין "שתועדה בידי חוקר ילדים בהתאם להוראות חוק זה, וכן זיכרון דברים או דין וחשבון לענין חקירה שתועדה כאמור, שנרשמו בידי חוקר ילדים בשעת החקירה או אחריה". דרכי התעוד של עדות כאמור כוללות (1) וידאו; (2) הקלטה קולית, באין אפשרות סבירה לתעוד באמצעות וידאו; וכן (3) כתב, באין אפשרות סבירה לתעוד באמצעות הקלטה קולית – כאשר סרובו של הילד להיות מוסרט או מוקלט בחקירתו כמוהו כהעדר אפשרות סבירה לתעוד באמצעות וידאו או הקלטה קולית (ראו: סעיף 5א(א) לחוק הגנת ילדים).

לדוגמא, במשטר המשפטי אשר נקבע על ידי שופטי הרוב, נאשם שאמר בחקירתו במישטרה כי כלל אינו מכיר את הקטינה, נפגעת העבירה, ועל כן, מן הסתם, גם לא פגע בה מינית – בנגוד לאמור בהודעתה לחוקרת ילדים – יוכל לנטרל את ראיית הסיוע, המסופקת על ידי עד שראה את הקטינה במכוניתו של הנאשם, על ידי מענה לכתב האישום לפיו הוא הסיע את הקטינה לביתה על פי בקשתה.

...

הבה נשאל את עצמנו את השאלה הבאה: האם שקרי המערער בעניין ה"יחידוּת" שקולים כנגד מה שנגרע מהמסד הראייתי בשל אי-יכולתו לחקור את י' – קטינה שדיברה לחובתו מחוץ לכותלי בית המשפט – בכל הקשור לאינוס ומעשה סדום? האם המסד הראייתי, כולל שקרי המערער בעניין ה"יחידוּת", נותן מענה המניח את הדעת לכל השאלות אשר יכלו להישאל ולא נשאלו? סבורני כי בנסיבות המקרה שלפנינו לשתי השאלות ששאלתי לא ניתן להשיב בחיוב; ומשכך הוא, לא נוכל לראות בשקריו של המערער סיוע, שלגביו, כאמור, היה מקום להחמיר ולא להקל לנוכח מחדלה של חוקרת הילדים.

סוף דבר הגנה על חפים מפשע מפני הרשעת שווא גובה מאתנו מחיר כבד בדמותו של זיכוי אשמים ואי-העמדתם לדין (ראו: דברי השופט י' דנציגר בפסקה 354 לדעת המיעוט שלו בע"פ 7939/10 זדורוב נ' מדינת ישראל (23.12.2015), וכן ע"פ 2921/18 מדינת ישראל נ' בצלאל, פסקאות 1, 32-24 לפסק דיני (2018)).

אין זה מן הנמנע שאנו נאלצים לשלם מחיר זה במקרה הנוכחי, אולם מכך אין מנוס.

כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המערער שלפיה לא היה מקום להתבסס, לעניין דרישת הסיוע, על היתנהגותה של המתלוננת בימים ובשבועות שלאחר הארוע, משום שזו עשויה הייתה, כאמור, להיות מושפעת מתגובות הוריה וחוקרת הילדים.

בע"פ 3204/17 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 31 (24.1.2018) דחה בית משפט זה טענה דומה, משנמצא כי המתלונן באותו המקרה הביע את תחושותיו השליליות מהארוע טרם המועד הנטען ליצירת "תחושת הקורבנות". בעניינינו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התלונה המיידית של המתלוננת; האופן שבו התבטאה האחרונה בחקירתה כשתיארה את הארוע לחוקרת הילדים תוך שאמרה שהארוע "לא היה לי נעים"; סרובה המוחלט לספר על הארוע לחוקרת הילדים בחקירה הראשונה; ועוצמת השינוי שחל בהתנהגותה בתקופה שלאחר הארוע, לרבות הרטבה בלילה לאחר זמן ממושך של גמילה – בכולם יש ביטויים מוחשיים ואותנטיים לשינוי ניכר במצבה הנפשי, המתיישב עם גילה הצעיר (ראו עניין פלוני, פסקה 29).

לגישת המערער, בעקבות תיקון מס' 61 נוצרה חפיפה בין האפשרות להרשיע מי שביצע מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים שלא בהסכמתה החופשית (לפי סעיף 348(ב)) לבין מי שביצע מעשה כאמור בקטינה מתחת לגיל 14 אף בהסכמתה (היינו, מי שהורשע בעבירה לפי סעיף 348(א)).

...

נוכח כל האמור באתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין במלואו.

הערעור על גזר הדין דין הערעור על חומרת העונש להידחות אף הוא.

הערעור נדחה אפוא.

עוד נטען כי לא היה מקום ליתן משקל ראייתי כלשהוא לחקירותיהן של שתי הבנות הקטינות של בני-הזוג על-ידי חוקרת הילדים, וכן נטען כי לא היה בסיס לקביעה בהכרעת-הדין לפיה "הנאשם הנהיג בביתו משטר של טירור". בהתייחס לטענות הסניגור, נציין כי מאחר שחוקרת הילדים קבעה כי אין לה כלים להעריך את מהימנות דברי הילדות בחקירה, מאחר שהילדות לא העידו לפני בית-משפט קמא, ומאחר שדיסק החקירה בעיניינן אף הוא לא הוגש לבית-המשפט, ספק אם היה בסיס לקביעת בית-משפט קמא לפיה מדובר בראיה בעלת משקל, שבכוחה לחזק את יתר ראיות המאשימה.

בהקשר זה, צוין בהכרעת-הדין כי בשלב בו המתלוננת הגישה את תלונתה במישטרה, ממילא בני-הזוג היו נתונים בהליך גירושין, ובית-הדין השרעי נתן בידי המתלוננת משמורת זמנית על הילדים.

השנייה, הרשעה משנת 2000 בעבירות של ביצוע מעשה סדום בקטין מתחת לגיל 14 וכן בעילה בכוח, בגינן נגזרו על המערער בשעתו 7 שנות מאסר בפועל.

...

הרשעת המערער מבוססת על ממצאי עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם, ולא מצאנו עילה לסטות מכך במקרה דנן.

לא מצאנו להתערב בעונש זה. בית-משפט קמא התחשב בנסיבות המקלות בעניינו של המערער.

באיזון בין השיקולים, אנו סבורים כי העונש שנגזר על המערער הוא מידתי ואין מקום להתערב בו. סוף דבר; הערעור על שני חלקיו נדחה.

במסגרת עבודתו נהג המבקש לקיים שעורי תיגבור אליהם זימן מספר מצומצם של תלמידים בכל פעם, ובמהלכם ביצע מעשים מגונים ב-6 מתלמידותיו – קטינות מתחת לגיל 14 – ב-5 אירועים שונים (להלן: המתלוננות).

הרשעת המבקש בעבירה שיוחסה לו כלפי א' התבססה על עדותה בבית משפט השלום, אשר התרשם כי "מדובר בנערה נבונה", וכי ניתן לקבוע על סמך דבריה ממצאים "ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים". עדות א' אף שימשה כראיית "סיוע" לצורך הרשעת המבקש בעבירות שיוחסו לו כלפי ר', אשר נסמכה בעיקרה על חקירתה בפני חוקרת ילדים, והערכת חוקרת הילדים כי דבריה אמת, בציינה כי ר' מסרה בחקירתה תיאורים מפורטים, המעוגנים בזמן ובמקום, בלווי תגובות תואמות.

טענות ההגנה הרבות ששוטח המבקש בבקשתו נידונו ונדחו לגופן בידי הערכאות הקודמות, אשר היו ערות בין היתר גם לקשיים עליהם הצביע בעדויות המתלוננות; ובית משפט השלום אף נקט משנה זהירות בהימנעו מהרשעת המבקש בחלק מהאישומים שיוחסו לו, וזאת מחמת הספק בדבר כוונות מעשיו באישומים אלה.

...

בגזר דינו, הדגיש בית משפט השלום את חומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, הנובעת בין היתר מהשילוב שבין הפגיעה המינית בקטינות לבין המעילה באמון שניתן בו במסגרת תפקידו; וקבע כי המעשים פגעו במתלוננות "פגיעה ממשית" וכי "תוצאותיהם ילוו אותן עוד שנים רבות קדימה". לאחר שסקר את מדיניות הענישה הנוהגת, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם את מעשי המבקש הוא בין 10 ל-30 חודשי מאסר לצד ענישה נלווית, וכי בשים לב לחלוף הזמן מביצוע המעשים ולנסיבותיו האישיות – ובכלל זה, היעדרו של עבר פלילי לחובתו – יש למקם את עונשו "בצידו הנמוך" של המתחם "אך לא בתחתיתו". בסופו של דבר, השית בית המשפט על המבקש 13 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין נגד קטין; 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירת מין או הטרדה מינית; וחייבו בתשלום פיצוי ל-ר' ול-א' בסך 15,000 ש"ח ו-10,000 ש"ח, בהתאמה.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לעניין זה יפים הדברים כפי שהובאו בפס"ד ע"פ 8886/14 פלוני נ' מדינת ישראל (15.3.2016): "כפי שנפסק, לא אחת, משקלה הראייתי של עדות לא ייפגע, אך ורק בשל כבישת העדות, ככל שיש בידי העד לספק הסבר סביר ומניח את הדעת לכבישת עדותו (ע"פ 4178/10 פרג' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.9.2013); ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (6.3.2013)). ועוד נקבע, כי כאשר בעבירות מין עסקינן, כבישת העדות הנה תופעה שכיחה, שכן לעיתים קרובות מתקשים קורבנות העבירה לחשוף את המעשים הקשים שהיו מנת חלקם, בשל הקשיים הנפשיים והרגשיים הכרוכים בחשיפה זו, ולנוכח ההשלכות האישיות והמשפחתיות שיש, לעיתים, לעצם הגשת התלונה (ע"פ 9478/11) פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (4.9.2014); ע"פ 5949/13 שרחה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.3.2014); ע"פ 9399/09 ארלקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.8.2010))." טיעוני ההגנה לעניין עדות המתלוננת היומן - לדברי הסניגור, במהלך חקירתה הראשית, התבקשה המתלוננת להתייחס ליומן שהיא כתבה בתקופת ביצוע המעשים המיניים, ולדבריו באותו יומן אין כל זכר לארוע מיני כלשהוא, וכל שכתבה המתלוננת הוא שקשה לה. אכן, ביומנה לא פירטה המתלוננת כל פרט ממשי אודות המעשים שביצע בה הנאשם – אביה, וכל שציינה ביומן הוא: "די קשה לי אני כבר לא יכולה, מה אני אעשה עכשיו? אני מתה". "...אדוניי רק אתה יכול לעזור לי הכל נמצא בידיים שלך". זאת ועוד, אכן כדברי הסניגור, המתלוננת לא נישאלה בחקירתה הראשית ולא השיבה מדוע לא ציינה ולו ברמז ביומנה את המעשים הקשים שבוצעו בה, אך לא נראה שיש לעובדה זו כל משמעות, ולהפך, העובדה שהמתלוננת כתבה יומן בו תעדה קורותיה ולא פירטה את המעשים המיניים שביצע בה לטענתה אביה, תוכל לחזק במידת מה את מהימנותה של המתלוננת, שכן המתלוננת כבר ניהלה יומן, ולו רצתה להטעות חוקריה, עמדה בפניה האפשרות לשרבט מן הסתם מספר מילים ביומן שיפנו ישירות למעשים המגונים, אך היא לא עשתה כן. העובדה שהסניגור לא חקר בחקירתו הנגדית את המתלוננת בעיניין לעומק, לא תעלה ולא תוריד.

יצוין כי בחקירתה, ציינה ג' דברים שאמרו לה ילדיה הקטינים אודות כך שראו את הנאשם מבצע פעולות, שיכלו לקשור את הנאשם לבצוע המעשים עם המתלוננת, ואולם, מאחר וג' ביקשה שילדיה לא יחקרו, לא ניתן יהיה לתן כל משקל לדברים שמסרה באותה "עדות שמיעה". לטענת הסניגור, חשיבותה הרבה של עדות ג'.

בתחילת החקירה הוזהר הנאשם כי הוא חשוד בבצוע עבירות מין, בין היתר, בקטין מתחת לגיל 14, בכך שאנס את בתו במשך שנים.

העימות עם הקטין מ' - בהמשך מצוין בפרוטוקול כי הקצינה נכנסה עם בניו של הנאשם, מ' וי' למשרד, ומצוין כי "מ' נשען על הקיר ובקושי מדבר, ולאחר דיבור שלי ושל חגית מצליח לדבר". עיון בתמליל החקירה שמצורף לפרוטוקול החקירה מעלה כי בשלב זה של החקירה אומרת החוקר "מ' תהיה רגע איתי. תספר לי רגע שאבא שלך, שאני פה, מה היה באותו יום, מה ראית?" ובתשובתו עונה מ' "ישנתי", מ.מ נישאל למה הוא קם והשיב "שמעתי רעשים" (עמ' 3 ש' 31) וכשנשאל מאיזה חדר השיב "שלו", וכשנשאל "שלו?" השיב "א' (המתלוננת – א.ח)". העד נישאל לאן הילכת? והשיב "לחדר שלי" וכשנשאל ואז מה ראית בדרך? השיב "את שתיהם בחדר" (עמ' 4 ש' 3), העד אישר שראה את אביו, וכשנאמר לו שאביו אומר שהוא משקר והקשר המיני היה בינו לבין המתלוננת השיב "לא, ... אין דבר כזה". העד אישר שראה את הנאשם והמתלוננת בחדר, (עמ' 5 ש' 17-19).

...

ד.ט העידה באשר לאופן החשיפה ובאשר להתנהלות המתלוננת לאחר החשיפה, כאשר אירחה אותה במשך כחודש בביתה, והיא גם תומכת בעדותה של יועצת בית הספר א.ד. מנהלת בית הספר תיארה את המתלוננת כתלמידה מצטיינת שהיתה ראשונה לכל דבר שצריך להתנדב בו והיתה "משכמה ומעלה". עדות הנאשם מצידה, מחזקת את המסקנה שתלונת המתלוננת בכל הנוגע למעשים המיניים שבוצעו בה היא תלונת אמת, ושקריו הבולטים של הנאשם בכל הנוגע לאישומים השני והשלישי יסייעו בהגעה למסקנה שהנאשם אכן עבר את העבירות המפורטות באותם סעיפים.

סוף דבר על מנת להרשיע אדם בעבירה פלילית יש להגיע למסקנה שהיא מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם אכן ביצע את העבירה שבה הוא מואשם.

בענייננו הגעתי למסקנה כי ראיות התביעה הן ראיות מבוססות היטב, ומנגד הנאשם לא הצליח לבסס ספק ריאלי ומתקבל על הדעת, בכל הנוגע לשאלה האם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, ולאור זאת יש להרשיעו.