מחקירתו של פרופ' זייליג עלה כי הדו"ח שנערך על ידי ד"ר נאשף היוה את הבסיס לחוות דעתו השיקומית והקביעות העומדות ביסוד חוות דעת זו בנוגע לצרכי התובע.
נכון הדבר כי בחקירתו של מומחה השקום בבית המשפט הוא העיד כי הסתמך על האיבחון הפסיכודיאגנוסטי ועם זאת חשוב להדגיש, כי הוא ציין את האיבחון הפסיכודיגנוסטי במפורש בחוות דעתו מיום 22.4.20 שהוגשה לתיק בית משפט ביום 6.5.20, וגם כאן, הנתבעת לא בקשה לזמן את ד"ר נאשף למתן עדות בטרם חקירת מומחה השקום בבית המשפט.
...
בהתחשב בכל השתלשלות הדברים, אני סבור שהיה זה מחובתה של על הנתבעת לשקלל את צעדיה ולהגיש את הבקשה לזימון ד"ר נאשף למתן עדות עוד בטרם חקירתו השניה של פרופ' שטיינברג, שכבר אז תמונת המצב הייתה ברורה לה באופן מלא, כלומר נחיצות חקירתו של ד"ר נאשף לשיטתה, ולא בשלב זה. משבחרה שלא לעשות כן באותו מועד, ובפרט בהתחשב בהשתלשלות הדברים בתיק זה, עת פרופ' שטיינברג נחקר בבית המשפט פעמיים, בפעם השניה על חוות דעתו העדכנית, אין מקום להתיר לה לזמנו לעדות כעת.
בסופו של דבר מדובר בבדיקת עזר, וכאמור, מחובתה של הנתבעת להתנהל בהליך באופן שאינו מכביד עליו ועל פי הגיון הדברים, ולפיכך בקשה זו הייתה אמורה להיות מוגשת לפני זמן רב ובטרם חקירת המומחים מטעם בית המשפט בתחומי הנוירולוגיה והשיקום.
לא למותר לציין גם שמדובר בתיק ישן מאוד שברורו אורך זמן רב.
נוכח מכלול הדברים, ובפרט עיתוי הגשת הבקשה לזימון ד"ר נאשף ערב סיום שמיעת הראיות כמו גם החשש שחקירת ד"ר נאשף תוביל לכשל דיוני ולבקשות נוספות להשלמות חקירה של מומחי בית המשפט שהסתמכו על האבחון שערך, דין הבקשה להידחות.
