חניית רכב נכה על מדרכה והפרעה לאוטובוסים

שגה בית משפט קמא משלא היתייחס לעובדה, כי רכבו של המערער אשר נטען כי חנה בתחום תחנת האוטובוס, כלל לא הפריע לחניית אוטובוסים וחנה מעל ל-20 מטרים לפני התמרור "תחנת אוטובוסים". שגה בית משפט קמא משלא היתייחס ל"פסיקה התקדימית" שניתנה בעיניינו של המערער במסגרתה זוכה בעבר בעיניין חניה על מדרכה שסמוכה לטיילת משום שלא הוצב תמרור באיזור.

בפרוטוקול הדיון מיום 18.2.19 טען המערער: "לגבי אותה חניה במקום של רכב צבורי, אמי הנכה בסמוך לתחנת האוטובוס יש קופת חולים מכבי ובסך הכל הרכב עצר לשתיים שלוש דקות כדי שאני אלווה את אמי למרפאה." (עמ' 3-4 לפרוטוקול).

...

גם טענות המערער בעניין היעדר התייחסות בית משפט קמא לטענותיו בנוגע להמצאה והודעה שלא כדין של דוחות החניה, "הפסיקה התקדימית" שניתנה בעניינו, ושיחתו לכאורה, עם המוקד של המשיבה, הטענות הללו נטענו בעלמא על ידי המערער וללא כל תשתית ראייתית, ועל כן דינן להידחות.

המערער לא סתר את החזקה ולא הוכיח כי ההודעה לא התקבלה על ידו מנסיבות שאינן תלויות בו. על כן אני דוחה את טענותיו גם בעניין זה (ראה רע"א 5255/11 עירית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם) (פורסם בנבו ב- 11.6.13).

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, ומאחר ולא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בפסק דינו, אני דוחה את הערעור.

אומנם, בכתב ההגנה מטעם הנתבעת, נטען באופן כללי וסתמי, כי התובע הפר את התנאים השלישי והרביעי לחוק הנכים, המפורטים לעיל, עת העמיד את רכבו על המדרכה ובסמיכות לתחנת אוטובוס, ובכך, לשיטתה, הסב הפרעה למשתמשים בתחבורה הציבורית במקום.

עם זאת, יוער, כי גירסת הנתבעת בדבר הפרעה לציבור נוסעי התחבורה הציבורית מוטלת בספק רב בשים לב לאמור בטופס "יומן עבודה" שמלאה הפקחית בסמוך להנפקת הדו"ח שם נרשם כדלקמן : "חנה על המדרכה 4 גלגלים וחסם מעבר הולכי רגל, הנהג הגיע וטען שלא היה לו מקום אחר לחנות". היתייחסות הפקחית ביומן העבודה נסובה סביב היצרות המעבר להולכי רגל במדרכה כתוצאה מהחנייה כאשר אין כל היתייחסות להפרעה לציבור הנוסעים העולים ויורדים בתחנת האוטובוס.

...

אולם, סבורני, כי טענתה זו, סותרת, באופן מובהק את עצם חזרתה מהאישום והסיבה לחזקה מהאישום.

כאשר סבורני, כי לכל המאוחר, היה על הנתבעת להורות על ביטול הדו"ח כבר בשלב פניות התובע אליה לאחר קבלת הדו"ח ובטרם הגשת כתב האישום.

נוכח האמור, סבורני, כי בנסיבות תיק זה, יש להעמיד הפיצוי בגין נזקי התובע בסך של 1,000 ש"ח. כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך 550 ₪.

לתיק הוגש סירטון ת/2 המתאר את הארוע, בסירטון נראה השוטר מבקש את הנוכחים לעזוב את המקום והנוכחים לאחר ויכוח קצר מפנים את המקום ואילו הנאשמת מסרבת לעשות כן בטענה כי השוטרת רושמת לה דו"ח "היא רושמת לי דו"ח ואני אזוז?" (ראה דקה 1:10 בת/2), בהמשך מתברר כי השוטרת לא רשמה דו"ח לנאשמת, אלא הסבירה לשוטר כי הנאשמת בדרך כלל חונה על המדרכה אך מאחר ויש מישהו שחונה שם היא לא יכולה להכנס, ויש להזיז את הרכב שחונה על המדרכה השוטר עונה "בסדר אבל בנתיים היא לא יכולה לעמוד פה" (דקה 2:40 לת/2) בהמשך הרכבים האחרים מפנים את המקום ואילו הנאשמת משפרת את מיקומה ונצמדת למדרכה, בשלב זה מתחיל דין ודברים בין הנאשמת לבין השוטר, השוטר מסביר לה כי זו לא חניה שלה על המדרכה ובלי קשר לכך קודם כל "תתנהגי על פי החוק" (דקה 4:32 לת/2) בהמשך אומרת הנאשמת לשוטר "תעשה מה שאתה רוצה אני אעשה מה שאני רוצה" (דקה 5:01 לת/2) בשלב זה מבקש השוטר את רישיונותיה של הנאשמת, הנאשמת מוסרת את הרישיונות, השוטר מראה לצופה את החניה בסירטון, החניה לה טוענת הנאשמת כי היא חנייתה, כאמור ניתן לראות כי מדובר במדרכה מתחת לגרם מדרגות ואין כל שלוט המתיר חניה שם, עוד מציין השוטר כי הנאשמת מתעקשת שלא לפנות את המקום (דקה 9:05 לת/2) בשלב זה שוב מבקש השוטר את הנאשמת לזוז מהמקום שכן היא מפריעה לאוטובוסים בכניסה למפרץ, הנאשמת שואלת " אני רוצה לדעת אם נתת לי דו"ח?" (דקה 10 לת/2) השוטר עונה שלא, והנאשמת עונה על כך "לא נתת דו"ח אז אני זזה" (דקה 10:04 לת/2) השוטר מחזיר את הרישיונות לנאשמת ואומר לה סעי (דקה 10:30 לת/2) בשלב זה הנאשמת משנה את דעתה ומתפרצת בקול רם ואומרת בין היתר "לא זזה תביאו מה שאתה רוצה לא זזה" (דקה 11:20 לת/2) הנאשמת צועקת כי זה המשרד שלה, היא נכה ושיזיז את הרכב החונה על המדרכה, בשלב זה השוטר מבקש את רישיונותיה של הנאשמת בחזרה, הנאשמת לא מבינה מדוע שכן כבר נתנה את הרישיונות, ולאחר שהשוטר מתזכר את הנאשמת שהחזיר לה אותם, מתרצה הנאשמת ומוסרת את הרישיונות (דקה 15:08 לת/2), השוטר ניגש אל הניידת לרשום את הדו"ח נשוא התיק, הסירטון מסתיים לאחר 15:30 דקות.

...

מצאתי לדחות טענה זו שכן מעיון בסרטון ניתן ללמוד כי אותם נהגים לאחר ניסיון קצר להניע את השוטר מלפנות אותם מהמקום, מתרצים ומזיזים את רכבם ואילו הנאשמת מסרבת להיעתר לדרישת השוטר ולא מוכנה להזיז את רכבה, התנהלות השוטר מלמדת כי השוטר ראה לעצמו כמשימה לפנות רכבים שעומדים במפרץ האוטובוסים על מנת שלא להפריע לאוטובוסים להיכנס, לעלות או להוריד נוסעים בבטחה ולא שם לעצמו כמטרה לרשום דוחות, כפי שעולה מהסרטון לאחר 10 דקות בהן הנאשמת מתווכחת עם השוטר ומסרבת לזוז מהמקום, מתרצה הנאשמת ומסכימה לפנות את המקום ובתנאי שלא נרשם לה דו"ח, השוטר מציין בפניה שלא רשם דו"ח מחזיר את רישיונותיה ומבקש ממנה לפנות את המקום, אך הנאשמת שוב משנה את דעתה ומחליטה שלא לעזוב, הדבר מלמד כי לו הייתה הנאשמת עוזבת את המקום לאחר 10 דקות לא היה נרשם כנגדה דו"ח בדומה ליתר הנהגים אשר עזבו את המקום בתוך פחות מחמש דקות מתחילת האירוע.

הנאשמת טענה כי עוכבה מעל 20 דקות בניגוד לחוק, אין בידי לקבל טענה זו שכן ההפך הוא הנכון, הנאשמת לא רק שלא עוכבה אלא נדרש ממנה לעזוב את המקום והיא סירבה במשך 15:30 דקות, עת/1 השוטר מולאו טלה ניגש לרשום את הדו"ח לאחר שהפגין אורך רוח יוצא דופן בכל הקשור לטיפול באירוע, טענתה של הנאשמת שלאחר 15 דקות האירוע לא הסתיים נסתר בדבריה בעדותה הראשית בעמוד 6 שורות 16,17 "הוא הלך עד הניידת בלי לומר לי מילה ובדקות אלו הרכב המסחרי יצא, נכנסתי במקומו עליתי בקושי למשרד" לטענת הנאשמת לאחר זמן ממושך התקשר אליה השוטר על מנת למסור לה את הדו"ח ואף עלה אל משרדה על מנת למסור לה את הדו"ח (עמ' 6 שורה 15 לפרו'), בית המשפט למד מכך כי ראשית הנאשמת לא המתינה כלל לקבלת הדו"ח אלא עלתה אל משרדה, דקות, לפי דבריה, מרגע שהשוטר ניגש לרשום את הדו"ח, ושנית כי השוטר שוב הפגין אורך רוח בכך שעלה אל משרדה החזיר לה את הרישיונות ונתן לה את הדו"ח, לא ברור כיצד ניתן לראות בכך עיכוב שהרי הנאשמת כלל לא ראתה עצמה כמעוכבת כנלמד מהתנהלותה.

לאור האמור מצאתי כי המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה המיוחסת לנאשמת ואני מרשיע אותה בהתאם.

ודוק, לפני שהנאשם צריך להביא ראיות לקיום 4 התנאים המצטברים בסעיף 2 ל-חוק - על המאשימה להציג צלום על קיום אחת הנסיבות הבאות: החניה מהוה סיכון לעוברי דרך ומונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; החניה גורמת להפרעה ממשית לתנועה; החניה נעשתה באחד המקומות המפורטים בסעיף 3 ל-חוק (12 מטרים מצומת או מעבר חציה, כניסה לחניה או חניון, נתיבי תחבורה ציבורית, תחנות אוטובוסים ומוניות, 2 מטרים מברז כיבוי, לצד רכב חונה, שטח פריקה וטעינה או במקום שהוקצה לרכב מסוים של נכה וסומן בתמרור).

המאשימה לא עמדה בנטל להוכיח קיום צלום אחת הנסיבות לאי-תחולת ההיתר משלא נטען, וממילא לא הוכח, קיומו של צלום, לפיו החניה במקום גרמה להפרעה ממשית לתנועה, כנדרש ב-סעיף 2(א)(4) ל-חוק או כי הרכב חנה באחד המקומות המפורטים בסעיף 3 ל-חוק - היה על המאשימה להציג ראיה לכך שהרכב עמד בנגוד להוראות סעיף 2(א)(3) ל-חוק, קרי כי העמדת הרכב במקום הוותה "סיכון לעוברי דרך" או "מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים". ודוק לא די בצלום הרכב על המדרכה (ת/1ב ו-ת/1ג).

...

מקובלת עליי אף טענת ב"כ המאשימה כי אין להסיק דבר מהתמונות שהוגשו ביום 22.11.21, שלטענת הנאשם צולמו מתוך סרטון מצלמת האבטחה, אשר לימים נמחק.

מאידך, אי-הגשת הסרטון לא פועלת לחובת הנאשם, שכן לא שוכנעתי שהנאשם פעל באופן מכוון להטעות את בית המשפט, כנטען על ידי ב"כ המאשימה.

סוף דבר המחוקק התיר בחוק העמדת רכב נכה במקום אסור לעצירה או חניה, וגם על המדרכה.

הנאשם הוסיף וטען כי עשה כן מבלי שהדבר היוה הפרעה לתנועה ואמר: "אני חונה שם כבר שנים כי אני הולך לטפול אצל רופא בגיבורים 67, הבאתי גם אישור שהייתי בטיפול... חניה אחת לנכה לא קיימת במקום. זו לא תחנת אוטובוסים. נכון שהוא סגור באדום לבן אבל אין מקום אחר". לשאלתי מדוע לא החנה א רכבו במקומות המיועדים לחניית נכים בחניון הקניון הסמוך, השיב: "...אני בקושי הולך ואני לא יכול ללכת מהחניה בחניון עד לרופא שאליו הייתי צריך להגיע... אני גם טוען שהמקום שעמדתי בו הוא בשום פנים ואופן לא מהוה נתיב נסיעה". לשמע טענות אלה הסברתי לנאשם כי כבר חזרתי וקבעתי בעבר שהמקום בו הוא החנה את רכבו מהוה נתיב לנסיעת כלי רכב וכי החניה בו אסורה.

· הנאשם אשר החנה את רכבו באופן שחסם נתיב נסיעה, יכול היה לנקוט בדרכים אחרות המותרות על פי חוק חניית נכים, כמו להחנות את רכבו על המדרכה במקום שאינן בו הפרעה להולכי רגל – למשל בשביל הגישה הסמוך, או במקומות המסומנים בכחול לבן שהם לא מועטים ואשר בהם יכול בעל תו נכה להחנות מבלי לשלם אגרת חניה.

...

לפיכך ולנוכח הדברים שנכתבו בהתייחסות המאשימה ונראים בתצלומים שהוגשו מטעמה ויש בהם כדי ללמד על כך שלנאשם היו אפשרויות חניה נוספות שהפרעתן לתנועה היתה פחותה או לא קיימת בכלל, הנני קובעת כי הוא לא היה רשאי להחנות את רכבו כפי שהחנה אותו ולפיכך מחליטה להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

לפנים משורת הדין ובעיקר לאור טענותיו בדבר מצבו הבריאותי, אני מחליטה לחייב את הנאשם בתשלום סכום הקנס המקורי בלבד, בסך 250 ₪ ולא מעבר לכך - בכפל הקנס, כפי שהיה עלי לעשות לאחר שבקשתו להישפט נמצא על ידי בלתי מוצדקת.