כן עלה מאותה מדידה שהזמינו המבקשים כי המשיב, יחד עם אח נוסף המחזיק במיגרש מס' 3 כפי שזה מופיע בתשריט המאושר, פלשו למגרש המבקשים ושניהם מחזיקים שלא כדין בשטח של 25 מ"ר.
המבקשים טענו בבקשתם כי הם משתמשים בדרך הגישה היחידה לדירותיהם בחלקה מאז שנת 1993 נכון ליום הגשת הבקשה, כך שחסימת דרך הגישה על ידי המשיב גורמת וגרמה להם נזק שלא יתוקן, בכך שהם אינם יכולים להכנס ולחצרות שלהם ולחנות את רכביהם.
בעיניין זה טענו המבקשים, כי המשיב מייחס לעצמו דרך גישה כאילו פרטית, כשהשטח אינו שייך לו והוא לא חלק מהזכויות אשר הוקנו לו. לשאלת בית-המשפט האם יש למבקשים דרך גישה חלופית מאותו כביש, השיבו כי זה מיועד לאחד המבקשים, כשיתר האחים אינם יכולים להכנס לחלק האחורי של החלקה.
התמונה גם מלמדת כי אמנם הכניסה לבית המבקשים סמוכה לכניסה לביתו של המשיב אך אין בכך בכדי לפגוע בזכותו של המשיב להקים שער כניסה לביתו ללא הפרעה לצדדי ג' וללא כל זיקה להתנהלות המבקשים והשמוש שהם עושים בקניינם או בדרך המעבר (3/11):
(תמונה 3 – הגדר שהקומה בצד ימין לדרך הגישה החוסמת את הכניסה לבית המבקשים, והכניסה לחלקה 4 השייכת למשיב).
...
על האמור אוסיף כי התנהלותו של המשיב הינה בבחינת קביעת עובדות בשטח, בחוסר תום לב, אשר אין להעניק בגינה פרס ואין לאפשר מצב בו חוטא ייצא נשכר (ראו בעניין זה: בש"א (מחוזי ת"א) 30298/07 אבישי ברעם נ' מר אפרים דרעי ראש המועצה (2007), שם נעתר בית-המשפט במסגרת הליך מנהלי לצו ביניים, אף שיש בו כדי לשנות את המצב הקיים, ולו בשל העובדה שהמצב הקיים הינו תולדה של עשיית דין עצמי ועשיית מעשים בניגוד לחוק תוך קביעת עובדות בשטח).
סוף דבר:
לסיכום אציין כי מכל האמור לעיל אנו למדים כי עניינינו בבנייה טרייה, שהחוקיות שלה מוטלת בספק ואף מעבר לכך, היא גורמת נזק למבקשים, כשאין להם או לחלק מהם לכאורה, דרך מעבר חלופית סבירה.
לאור קביעותיי לעיל אני מקבלת את הבקשה ונותנת את הצווים הבאים:
ניתן בזאת צו המורה למשיב לבצע הריסה של הגדר אשר בנה (וצבע בצבע צהוב) כפי שזו מתועדת בתמונה 3 לעיל, תוך 14 ימים מהיום.
