כפי שציינתי, עברו הפלילי של הנאשם כולל הרשעה משנת 2004 בגין עבירות של החזקת נשק שלא כדין והחזקת סמים לצריכה עצמית, וכן הרשעה נוספת בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית משנת 2011, בגינן הוטלו עליו עונשי מאסר על תנאי, ובחלוף הזמן הוא שב והסתבך עם החוק - הפעם בעבירות אלימות, והדבר מלמד על חוסר כבוד לזולת, זילזול והיעדר מורא מפני החוק.
לצד חומרת המעשים והענישה, אין להיתעלם מהשיקולים העומדים לזכותו של הנאשם;
אשתו של הנאשם העידה וביקשה לגזור את עונשו במידה של חמלה.
...
אין בידי לקבל טענה זו.
סעיף 19(א) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים קובע מיהם הגופים שאינם זכאים לקבל מידע על הרשעות שהתיישנו, ומהי הסנקציה במקרה שמידע כזה התגלה: "מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות", כשבין הגופים הללו נמנות רשויות העוסקות בעניינים שונים, ואילו בית משפט אינו נזכר בסעיפים הרלוונטיים, אלא בסעיף 5(א) לחוק (המפנה לסעיף (י) לתוספת הראשונה לחוק), באופן שאין עליו מגבלה לקבל מידע מן המרשם, לרבות מידע אודות הרשעות שהתיישנו.
הנאשם כפר במיוחס לו בכתב האישום ובחר לנהל הליך הוכחות, והגם שאין לזקוף זאת לחובתו, ברור גם כי הדבר אינו יכול לשמש כשיקול להקלה בעונש, ואין לשכוח שהנאשם עמד על שמיעת מרבית העדים, והחקירות כולן – לרבות של המתלונן וקרוביו – היו ארוכות ואינטנסיביות ולא תמיד מתחשבות, וכל אלה הובילו בסופו של דבר לחלוף זמן מאז החל ההליך בעניינו, ואין מדובר בשיקול שיש לזקוף לזכות הנאשם.
לאור כל האמור לעיל, ולאחר שהבאתי בחשבון את כלל הנסיבות, אלה שפועלות לחובתו של הנאשם לצד אלה שנזקפות לזכותו, כמו גם את חלקו בביצוע המעשים והאופן בו בוצעו, אני מוצאת כי יש לגזור על הנאשם עונש בתוך המתחם שנקבע, כשאין כל סיבה לחרוג ממתחם זה, והעונש יגזר במאוחד בהתאם לסעיף 40 יג' (ב), בגין 2 האירועים כדלקמן:
18 חודשי מאסר בפועל.
