הוראה זו קובעת כי "בתובענה על תביעה שלא היתיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת היתיישנות, לא תישמע טענת היתיישנות נגד קזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". תכליתו המרכזית של סעיף 4 לחוק הנזכר היא להבטיח שויון בין הצדדים, במובן הזה שאם אחד הגיש תביעה והאחר הגיש תביעה שכנגד או העלה טענת קזוז באותו נושא, בעוד האחרון לא העלה טענת היתיישנות נגד התביעה, הרי שאין זה צודק לאפשר לתובע הראשון להשמיע טענת היתיישנות נגד הנתבע (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 521 (1966); ע"א 656/99 ד"ר בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 10 (2003)).
מכאן שלהבחנה שהוצגה לעיל תחולה אף אם טענות הלקוח מועלות במסגרת דיונית של תביעה שכנגד או טענת קזוז (שאז חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות במישרין), ומקל וחומר כאשר מדובר במקרה כגון זה בו עסקינן, בו הלקוח הגיש תביעה עצמאית (שאז הטענה להחלת סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא על דרך ההקש).
הפעולה בה עוסק רכיב תביעה זה – העברת חשבון חברת KF האנגלית לחברת KF האירית – בוצעה כולה במהלך שנת 1993, ומשכך במועד הגשת התובענה (27.7.2003) חלפה תקופת ההתיישנות בת 7 השנים ממועד השלמת פעולה זו. התובעים טוענים אומנם כי מאחר שפעולה זו הוסתרה מפניהם, בין בזדון (בשל קנוניה בין הבנק למר ספיר) ובין ברשלנות (בשל אי יידוע מצידו של הבנק), חלים החריגים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.
...
דינו של ערעור זה, על שני ראשיו, להידחות.
בכל הנוגע לתוקפה של הערבות הכללית, בעניין זה מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה אף אם למר ספיר הייתה הרשאה ליצירת הערבות בשמו של מר גזונדהייט, אין לקבלה בהינתן הפגמים שנפלו בעשייתה, ובפרט בהיעדר התייחסות לחשבון הבנק במסגרתו ניתן יהיה לממשה בעת הצורך.
סוף דבר
סיכומו של דבר, אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי ערעור התובעים על פסק הדין החלקי יידחה בכללותו; ערעור הבנק על פסק הדין החלקי יתקבל בחלקו, בכל הנוגע לשיעור הריבית הרגילה שנקבע לתקופה שעד ליום 28.6.2009, כאמור בפסקה 126 לעיל; ערעור הבנק על פסק הדין המשלים יידחה במלואו.