בעינייני תוקפו של ההסכם שאושר בשנת 2013, חלוקת הרכוש, הסדרי השהות והמזונות לא הוענקה סמכות לבית הדין.
מעתה חובה עלינו לברר אם התחייבות האיש בכתובה בסך של למעלה מ־800,000 ש"ח היא התחייבות מוגזמת בנסיבות של בני זוג אלו, או שבנסיבות העניין אי אפשר לומר כן. ונראה פשוט שבנסיבות העניין ההיתחייבות ודאי אינה מוגזמת, שהרי לעיל הזכרנו מה שכתב האיש בתביעתו הראשונה לגירושין: בפרק הרכוש בתביעתו פירט האיש דירות ונכסים רבים השייכים לו מלפני הנישואין, נכסים שלאישה אין בהם חלק, מלבד זאת כתב האיש שבין הצדדים הייתה הסכמה לערוך הסכם ממון המורה על הפרדה רכושית שכל מה שיצבור כל אחד יהיה שייך לו ולו בלבד, גם הסכם הגירושין שנחתם בשנת 2013 מוכיח שזו הייתה הסכמת הצדדים.
איננו יודעים על איזה רכוש ובאלו הטבות מדובר, אם בדברים שניתנו בעת הנישואין – מכיוון שהצדדים חיו ברמת חיים גבוהה או שהאיש נתן מתנות לאשה בעת הנישואין – הדבר אינו משליך לגבי החיובים לאחר הגירושין; אם מדובר בדברים שתקבל על פי חוק יחסי ממון, הרי לכאורה במקרה שלפנינו האשה לא קיבלה דבר; ואם בכספים שקבלה כפיצויי היסתגלות, הלוא כפי שכתבנו ההסכם אינו מחייב, שהרי תוקף ההיתחייבות חלף, ואם באמת נתן לה סכומי כסף כלשהם – זכותו לתבוע את השבת מה שנתן לה ולקזזו מחוב הכתובה, לאחר שיוכח שאכן ניתן סכום כנ"ל, שיכול לומר "אדעתא דאשלם כתובה לא נתתי לך".
כמו כן לא ברורה אמירת בית הדין שלאישה 'אשם תורם' בגירושין – לא ברור מהו האשם התורם, ולא ברור איך הוא מפחית את חיוב האיש.
...
משכך המסקנה היא שיש לפשר ולהעמיד את סכום הכתובה על סך 120,000 ש"ח.
כאמור שני הצדדים ערערו על ההחלטה, האריכו בכתבי הטענות ובתגובותיהם לערעור וצירפו מסמכים רבים לגבי נסיבות המשבר וההליכים המשפטיים, מסמכים שחלקם רלוונטיים ורובם לא רלוונטיים.
מה שכתב בית הדין שאין ויכוח שבסופו של דבר האישה קיבלה מהאיש גם כספים וגם מתנות וגם הטבות שהיא קיבלה הרבה כספים, תראו את הניסוח שלהם, זה לא הוכח בכלל.
לאור האמור אנו דוחים את ערעור האיש, ומקבלים את ערעור האישה באופן חלקי.
