חלוקת רכוש בין זוג גרושים ללא ילדים

בעיניין פלמן נידון עקרון הכיבוד ההדדי בהקשר של חלוקת רכוש בין בני הזוג הנכרכת בתביעת גירושין, והאמור שם יפה גם לענייננו: "במצב שנכרכה בו הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת גירושין, ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לעינייני מישפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לידון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מסור בידי כל אחת משתי הערכאות – בית-המשפט לעינייני מישפחה ובית-הדין הרבני – שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. ההחלטה אם להמנע מדיון ולהמתין לכך שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בירור טענות כנגד סמכותה אם לאו נתונה לשיקול-דעתה של כל אחת משתי הערכאות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוואנטיים לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כגון השלב שבו מצוי ההליך בערכאה האחרת. כך למשל אם אחת משתי הערכאות כבר החלה לידון בטענות כנגד סמכותה, והדיון בשאלת התקיימות תנאי הכריכה מצוי בפניה בשלב מיתקדם, על הערכאה האחרת לשקול אם להמנע מדיון ולהמתין להכרעת הערכאה הראשונה בעיניין הסמכות. או למשל כאשר תביעה לחלוקת רכוש הוגשה לבית-המשפט לעינייני מישפחה לאחר שסוגיית הרכוש כבר נכרכה בתביעת הגירושין, ובית-הדין הרבני כבר החל לידון בסוגיה הרכושית בלא שהועלתה בפניו טענה כנגד סמכותו, כי אז ראוי שבית-המשפט יימנע מדיון בתביעת הרכוש המאוחרת שהוגשה בפניו על-מנת שהתובע יעורר טענת סמכות בפני בית-הדין הרבני, ובית-הדין הוא שיכריע בה. יש לקוות כי בתי-המשפט לעינייני מישפחה ובתי-הדין הרבניים ישכילו להפעיל את שיקול-הדעת המסור בידיהם מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות על-מנת לצמצם מראש את הקף המקרים שעשוי להתפתח בהם מאבק סמכויות" (שם, בעמ' 135-134).

התכליות המהותיות העיקריות שביסוד מניעת כריכת מזונות ילדי בני הזוג בתביעת גירושין הן: שמירת והבטחת זכויות הקטין לבל ייפגעו במסגרת הסיכסוך בין ההורים, מניעת שימוש במזונות הילדים כמנוף לחץ לפגיעה בזכויות בן הזוג (לרוב, בת הזוג) אגב הגירושין, ומניעת "מרוץ סמכויות" בין ההורים לענין זה. כבר בפסיקה שקדמה לענין שרגאי עמד בית משפט זה על החשש כי כריכת עינייני המזונות של ילדי הזוג בהליך הגירושין עלולה לפגוע באנטרס של הילדים - "בשעה שההורים מתדיינים על גירושיהם שלהם, עשויים עניני הילדים לא רק להדחות מפני ענייניהם של ההורים אלא אף לשמש נשוא למקח וממכר ביניהם ומחיר או תמורה לויתור זה או אחר" (ענין דנש 1110).

...

אבחן כעת את טענת חברי לענין זה. כמצוין לעיל, בהתייחסו לטענת המערער לענין זה קבע השופט קמא המלומד, לאחר שסקר אחד לאחד את פסקי הדין בסוגיה, כי - "בסופו של דבר, כל פסקי הדין שניתנו בעת האחרונה ע"י בית המשפט העליון ושאותם סקרתי לעיל (הרבה מעבר לאלה שאוזכרו ועליהם נסמכת הבר"ע) לא יצרו תקדים ולא ביטלו את הלכת שרגאי. לכל היותר יש בחלקם אמרות אגב שאינן עולות בקנה אחד עם הלכת שרגאי. בכך אין די כדי לבטל הלכה ולשלול את תקפו של התקדים המחייב שנקבע בה" (פסקה 35).

כפי שכבר ציינתי, איני שותף לעמדתו זו של חברי, וכמו בית משפט קמא והיועץ המשפטי לממשלה, אף אני סבור כי מדובר לכל היותר במספר אמירות שהן בבחינת אמרות אגב, המשקפות בעיקר אי הקפדה טרמינולוגית, שבוודאי לא ניתן לראות בהן משום שינוי ההלכה או סטייה ממנה.

אי בהירות מסוימת עולה באשר לגבולות תביעת ההשבה בהתייחס להוצאות עתידיות, וזאת נוכח המילים שהושמו בסוגריים בענין שרגאי: "המוציא (או העומד להוציא)". אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה.

לגישתו, בית הדין הרבני הגדול החיל במקרה דנן את הדין הדתי על סוגיות רכושיות, וזאת בנגוד להלכה שנפסקה בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994) (להלן: הילכת בבלי), לפיה עינייני הרכוש בין בני זוג אינם חלק מענייני הנישואין והגירושין שעליהם חל הדין הדתי.

ואלה היו דבריו: "כך ייתכן כי נכסים רבים הנצברים במהלך הנישואין יהיו שייכים אך לצד אחד בלבד. מאחר שבמצב החברתי השורר הישתכרותו של הבעל עולה עדיין במקרים רבים באופן משמעותי על הישתכרותה של האשה, ייתכן מצב שבו הבעל יצבור רכוש (לאחר שיעמוד כמובן בחיוביו כלפי אישתו וילדיו על-פי הדין האישי החל עליו), ולאשה לא יהיה כל חלק בו בעת הנישואין. זכותה תקום, כאמור, רק עם הגירושין. לכאורה, על-פי הסדר איזון המשאבים, חוסר השויון יתוקן בשלב זה. כשלעצמו, יש בהסדר האיזון כדי לתקן את חוסר השויון האמור, באשר הוא קובע כי יחס החלוקה של הנכסים הוא שוויוני. אולם מועד הפעלת האיזון – עם פקיעת הנישואין, כאשר הפקיעה היא רק בהתאם לדיני הגירושין – מכביד על הפעלת ההסדר, ולמעשה מעמיק את חוסר השויון, והופך את הסדרו של סעיף 4 לקשה יותר משהוא נחזה להיות מלכתחילה – וזאת בשל היתרונות "הטאקטיים" הגלומים לצד שאינו מעוניין לאפשר לבן-זוגו להנות מהסדר איזון המשאבים.

ברם, כאשר מדובר במתנות אחרות ולא בביגוד, קיימת תמימות דעים בין הפוסקים שהמתנה שניתנה לאשה היא שלה גם אם התאלמנה או התגרשה, כל עוד מדובר בגירושין שאינם נובעים ממרד האשה בבעלה או מכך שזנתה תחתיו (שולחן ערוך, אבן העזר, סימן צט, סעיף ב, והרמ"א על אתר; וראו לעניין ההבחנה בין הענקת בגדים ותכשיטים לבין מתנות אחרות: חידושי הרמב"ן, כתובות סג ע"ב ד"ה "וכתב עוד"; שו"ת הריב"ש, שם; חלקת מחוקק סימן צט ס"ק ז).

...

לדעתי, מקרה זה איננו מגלה עילה להתערבות בגדרי עתירה לדיון נוסף ודין העתירה להידחות.

גם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת בני הזוג.

גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן-זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן-זוגו עד לסיום הנישואין (שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 14, 28-17, 38-37 (2020) (להלן: ליפשיץ).

זאת, כפי שכתב השופט זוסמן בהילכת שרגאי (בפיסקה 5 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור): "בזמן שבמקרה הראשון מתדיינים ההורים בינם לבין עצמם, מתדיין במקרה השני הילד עם ההורה הנתבע". הפרשנות המצמצת של השופט מזוז אינה מתיישבת עם לשון החוק מעבר לעובדה שפרשנותו המצמצמת של השופט מזוז אינה מתיישבת עם האמור בהילכת שרגאי, הרי שפרשנות זו אינה מתיישבת גם עם לשונו הברורה של החוק: "יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג"? הביטוי "בכל" ו"לרבות", הלא באים להשוות בין כל העניינים השונים הכרוכים בתביעת הגירושין", וכפי שענייני הרכוש, עינייני משמורת הילדים ואף 'מזונות אשה' (שאגב, בלשון החוק צמודים ל'מזונות הילדים') – נדונים ונפתרים במלואם בהליך הכריכה בבית הדין, כך גם מזונות הילדים ידונו ויפתרו בבית הדין באופן מלא! משיב על כך השופט מזוז (בפיסקה 15 לחו"ד, חלק מההדגשות אינן במקור): מזונות ילדים הם זכות עצמאית של הילדים שאינה מותנית בקשר הנישואין, וממילא אינם חלק מזכות הכריכה שנועדה כאמור לאפשר הכרעה כוללת בעניינים הכרוכים בסיום קשר הנישואין.

נאמר את דברינו ברורות: מעת אשר נקבע בחוק ראשי כי בית הדין הרבני הוא ערכאה משפטית מוסמכת בישראל והדיינים שבו נבחרים וממונים על פי חוק על ידי נשיא המדינה, הרי דינו של בית הדין הרבני כדין ערכאה מוסמכת לכל דבר ועניין, ובהתאם לכך סמכותו וחזקת התקינות שלו אינה פחותה מכל ערכאה משפטית מקבילה אחרת! כפי שברור לכל שבית המשפט לעינייני מישפחה יכול לידון באופן צודק והוגן בכל מכלול סיכסוכי המשפחה של בני הזוג, הכוללים בתוכם את חלוקת הרכוש בין בני הזוג ושאר תביעותיהם בעיניין, החזקת הילדים והסדרי השהות וכן גם את עינייני מזונות הילדים, ונתונה לבית המשפט חזקת התקינות שלא יקפח חלילה את עניינם של הילדים בין כלל העניינים הנדונים לפניו – באותה מידה נתונה גם לבית הדין הרבני חזקת תקינות זו. חזקה על בית הדין הרבני כי גם הוא ידון באופן צודק והוגן במכלול עינייני הגירושין הנדונים לפניו, וברור כי גם הוא ידאג לכך 'שטובתו של הקטין לא תוקרב על מזבח הסיכסוך בין ההורים', לא פחות ממה שידאג לכך בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

השאלה המשפטית הקונקרטית השאלה בעניינינו היא אם קיימת סמכות למותב של ערכאה משפטית לעכב את הטיפול בהליכי חלוקת רכוש בין בני זוג כסעד לאכיפת החלטת אותו מותב בעיניין הקשור לטובת הילדים הקטינים של אותם בני זוג.

ברם, האפשרות לאכיפת החלטות הקשורות בטובת הילדים אינה מוגבלת לאמצעים שנלמדו בדרכי היקש לחוק ההוצאה לפועל ולחוק בתי דין דתיים (קיום פסקי דין של גירושין).

כלומר, המחוקק מצא כי קיים קשר של ממש בין הליכי גירושין של בני זוג ובין חלוקת רכושם.

...

אנו סבורים כי יש להשיב בחיוב על שאלה זו. להלן נפרט את נימוקינו.

כוונותיו הסובייקטיביות של בעל־הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי – כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין.

המחלוקת שבפניי נסבה על שאלת הסמכות לידון בתביעת מזונות הקטינה כאשר ניתנה כבר החלטת בית הדין הרבני ביום 24.7.23, הקובעת סמכות לכאורה, זאת בנגוד לקביעת בית המשפט העליון שניתנה בבע"מ 7628/17, בו נקבע [דעת הרוב] כדלקמן: "הילכת שרגאי קובעת כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין, אלא רק "תביעה להשבת יציאות"..

מה יהווה "טעם מיוחד", ובאילו נסיבות ניתן לקבוע "טעם מיוחד" כאמור? טול לדוגמה מקרה שענייני הרכוש נכרכו בו בתביעת גירושין בפני בית-הדין הרבני, ולאחר מכן נתבעו בפני בית-המשפט לעינייני מישפחה, ואחת משתי הערכאות פסקה כי היא המוסמכת לידון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג בלא לנמק החלטתה, ובלא שנערך דיון מקדים בשאלת התקיימותם של תנאי הכריכה טרם מתן ההכרעה.

...

כבוד השופט שוחט, הפנה בפסיקתו לדברי הנשיאה בדימוס כב' השופטת בייניש בפרשת פלמן כדלקמן: "...בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות אני סבורה כי רק במקרים חריגים, ובהתקיים "טעם מיוחד" שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה, אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש.

" [עניין פלמן, שם.] לנוכח האמור לעיל, ובהתאם לפסיקת כב' הש' שאול שוחט ברמ"ש 23962-11-22 אני קובעת כי החלטת כב' בית הדין הרבני מיום 24.7.23 בה נקבע כי הסמכות לדון בתביעת המזונות של הקטינה, ניתנה בניגוד להלכותיו של כב' בית המשפט העליון ומשכך היא בטלה והסמכות לדון בתביעת מזונותיה של הקטינה נתונה לבית משפט זה. לפיכך, הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

החלטתי ניתנת לפרסום בהעדר פרטים מזהים.