בהתאם לכך, וללא הבחנה בין מושב/קבוץ ותיק וגדול ששווק כמות גדולה של תוצרת חקלאית משך עשרות בשנים לבין מושב/קבוץ צעיר וקטן ששווק כמות קטנה של תוצרת חקלאית במהלך השנים, הוקצו לכל אגודה החברה בתנובה 9,608 יחידות הישתתפות; השני – מפתח יחסי, לפיו 50% מכלל יחידות ההישתתפות הוקצו לאגודות השיתופיות על פי "הגביה להון מניות כפי שבוצעה במשך השנים", קרי – כל אגודה בהתאם להקף שיווק התוצרת החקלאית לתנובה לאורך השנים.
האגודה טוענת כי הדיבידנדים שחולקו על ידי תנובה בגין יחידות ההישתתפות, חולקו באופן שוויוני בין חברי האגודה, מבלי שהמשיבים הביעו היתנגדות לכך, מה שמעיד על כך שהם ראו במניות כהון האגודה; כי גם אם המשיבים מימנו את רכישת מניות תנובה, אין בכך כדי להקנות להם את הבעלות בהן; כי במשך שנים ניהלה האגודה הליכים נגד תנובה בעיניין המיסוי של הדיבידנדים, באופן המוכיח שהמניות הן בבעלותה; וכי המשיבים מנועים מלתקוף את החלטת האספה הכללית, שכן נטלו חלק בהליכי קבלתה.
...
השופט רובינשטיין ציין כי "אילו נמצאנו עתה בעידנים ראשונים, יתכן מאוד שגישת רשם האגודות השיתופיות היתה על תילה, ואולי לא היו עליה עוררין כלל, מתוך התפיסה הקבוצתית-קולקטיבית שהנוגעים בדבר היו חדורים בה; בלא "דקדוקי עניות" משפטיים" (פסקה ב').
כאמור, מסקנתו של חברי, השופט עמית, לפיה יחידות ההשתתפות ב"תנובה" הן קניינם של הרפתנים מקובלת עלי.
כמו כן, אף אני בדעה כי אין במסקנה זו בכדי לסתור את עקרונות הקואופרציה, וביניהם העיקרון של ערבות הדדית.