חזוק נוסף למסקנה בדבר פעילות הנתבעות ניתן למצוא גם בהחלטת בית המשפט מיום 15.7.12 במסגרת ההליך במחוזי שם נאמר כי "..מהראיות שהוצגו ברי כי המבקשת אינה אלא חוליה אחת בשרשרת הגופים שהוקמו על ידי אהרון ובני משפחתו כדי לנהל את האולם. לכל אורך הדרך היה ברור כי אהרון הוא בעל הזכויות האמיתיות, הוא בעל דברה של חוצות המפרץ, הוא שנוטל על עצמו אחריות אישית לכל חובותיה וכי הוא זה שמחליט אילו גורמים ואלו חברות ינהלו בפועל את עסקי אולם השמחות" (נספח י"א לתצהיר התובעת בסעיף 24).
אלישקוב לא ידע להסביר מדוע אהרון נימנע מלרשום עצמו בעל מניות בנתבעות 1-3 (עמ' 28 ש' 23), אך מעדותו עולה כי בכל התקופה בה היו הקבוצות שותפות בניהול האולם (עד לאוקטובר 2012), אין משמעות אמיתית לזהות החברה המחזיקה בנכס, או לרישום בעלי מניותיה, שכן העסק היתנהל על פי אותה מתכונת, בשליטתה של קבוצת חן, ובאופן ממוקד יותר - של אהרון כאשר "זה היה המילה האחרונה" (עמ' 28 ש' 27 וכן הסבריו ביחס לנתבעת 1 בעמוד 29 ש' 21-23).
"
ראו גם את עדות ישי בעמ' 57 לפרוט' בש' 32 – עמ' 38 בש' 15:
"ש. איך החלטתם ביניכם על חלוקת המניות בחברת ר.פ.?
...
אני סבורה כי לאור קביעותיו הברורות של בית משפט קמא לפיהן המערער היה "המנהל היחיד שטיפל בענייני המועדון", "הרוח החיה" של חברת מיכל ו"בעל השליטה בפועל", לאור העובדה כי המערער רשום ברשם החברות כמנהל החברה, והודה כי שימש כמנהל בחברה, ולאור הקביעות הברורות כי חברת מיכל נוהלה בחוסר תום לב והוקמה למטרה אחרת והיא התחמקות מתשלום ארנונה - לא יכולה להיות מחלוקת כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, יש מקום להטלת אחריות אישית על המערער.
סיכום
סוף דבר, אני מורה על חיוב הנתבעים כדלקמן:
הנתבעים 1, 5, 6 ביחד ולחוד יישאו בתשלום חובה של הנתבעת 1 לתובעת בסך 551,886 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א – 1961 החל מיום 9.1.12 ועד למועד התשלום בפועל.
התביעה נגד הנתבעים 18-14 נדחית ללא צו להוצאות וזאת מחמת העובדה שמדובר בגורמים המעורבים לכאורה בעסקי הנתבעות 1-3, בצורה כזו או אחרת, אשר הגנתם נוהלה במאוחד עם הנתבעים הנוספים אשר נמצאו חייבים בדין.
