מטענות האשה לאורך ההליך ניתן להבין כי היא מתייחסת לכספים שירש האיש אשר השקעתם הניבה כספים נוספים ולחלק מבניין שירש האיש אשר נמכר תמורת סכום כסף נכבד בתקופה בה היו הצדדים נשואים.
ד' העיד כי היו מקרים בהם הוא והאיש השקיעו כספים יחד, ופרט בעיניין דרך ההתנהלות מול בתי ההשקעות והזמן המועט שנידרש לשם השקעת הכספים באמצעותם: "... זה מיועד לאנשים שאין להם את הידע ואת המיומנות ואת הזמן להתעסק בעצמם נניח בהשקעות של נדל"ן ... אז אם איזה בית השקעות כזה מנהל השקעות נדל"ן הוא מוצא היזדמנות עסקית, הוא שולח לאנשים שרשומים אצלו במיילים ליסט הינה יש פה היזדמנות, אתם יכולים להיות שותפים בהשקעה ... אין לנו את היכולת לעשות איזושהי בדיקת נאותות של העסקה זה לא המיומנות שלנו, בשביל זה אנחנו עובדים עם מישהו בדרך שהוא גם גוזר קופון עלינו ומסתכלים, מקדישים לזה אני יודע מה 5 דק', נראה או לא נראה, מה המצב עכשיו בחשבון הבנק אם יש לנו או אין לנו לשים שם את סכום המינימום שצריך, אם מחליטים לשים אז שמים ופעם הבאה שפוגשים את העסקה הזאת זה בעוד 3 שנים, כשבמקרה הטוב היא חוזרת עם תשואה ובמקרה הרע עם פחות" (עמ' 83 ש' 31 - עמ' 84 ש' 29).
כך, האשה טענה מפורשות כי האיש "ניהל נכסים, מכר ורכש נכסים, צבר פירות ולא הכניס כל כספים לחשבון הבנק המשותף של הצדדים ..." (סעיף 37 לכתב התביעה, סעיף 41 לתצהיר עדותה הראשית).
דברים אלה אינם מתיישבים עם טענת האשה לפיה בסמוך לנישואין הודיע לה האיש כי בכוונתו לבטל את ההסכם ולשתפה בכל אשר לו. ודוק, כאמור, הצדדים לא ערכו הסכם ממון כהגדרת חוק יחסי ממון, ההסכם ביניהם לא נעשה לקראת הנישואין אלא בראשית דרכם המשותפת כ- 8 שנים לפני שנישאו והוא לא אושר לפי חוק יחסי ממון.
...
האישה הוסיפה וטענה כי העובדה שהאיש שמר לעצמו כספים רבים בלי להפריש אף לא חלק מהם לחשבון המשותף, גרמה לה לתסכול רב. דברים אלה תומכים במובהק במסקנה כי לא הייתה כוונת שיתוף ביחס לפירות והשבחת נכסי הירושה.
גם עובדה זו תומכת במסקנה שההסכם לא בוטל.
גם טענות האישה באשר להיקף השיפוצים שנערכו בבית, מעבר לשאלת עלותם ומקורות מימונם, לא הוכחו במלואן ושוכנעתי כי היא הפריזה בתיאוריה.
משכך, יש לדחות את התביעה לדמי שימוש שהיא תביעה כספית על סכום דמי השימוש הנטענים ממועד הקרע ועד למועד הגשת התביעה.
סיכום:
בהתאם לכל המפורט לעיל:
טענת האישה בתביעתה כי היא זכאית למחצית מהפירות והתשואות שהופקו במהלך החיים המשותפים מנכסים שירש האיש – נדחית.
טענת האישה לשיתוף ספציפי בבית – נדחית.
עתירת האיש לחיוב האישה בתשלום דמי שימוש בתקופה שממועד הקרע ועד למועד הגשת תביעתו – נדחית, אין מקום לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש לאיש עד למועד הפינוי שנקבע.
