מאז הוגשה התביעה חלו תמורות בהקף זכויות הבעלות של התובעים במקרקעין, וזאת בעקבות מספר עיסקאות מכר שבמסגרתן התובעים רכשו את זכויותיהם של חלק מהנתבעים, לרבות זכויות שנרכשו מרשות הפיתוח – לאחר שאלה הועברו אליה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים.
עיון בחוות דעת המומחה – שאף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור אותו – מעלה תחילה שהמומחה מצא כי: "בהתייחס לאופי המבנה נשוא חוות דעתי, שיטחו, ואפשרויות הניצול והתכנון הצפוי, הנני בדיעה כי ניתן באופן של הקצאת זכויות רישומית (בדרך של רישום 'בית משותף') לבצע הקצאת בעלות פרטנית בדרך של ייחוד זכויות על-פי החלוקה הקיימת, בכל אחת מדירות המגורים ולחלק את המבנה על-פי המצב הקיים לדירות מגורים נפרדות" (סעיף 11 לחוות הדעת).
כפי שצוין בספרו של דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר מהדורה שנייה (2019) בסעיף 136: "ההלכה הפסוקה מורה לנו כי מי שטוען להיותו דייר מוגן בנכס פלוני עליו להוכיח קיומו של הסכם שכירות בינו לבין בעל המקרקעין, בכתב או בעל פה. בהיעדר יחסי שכירות בין המחזיק במקרקעין לבעליהם, אין תחולה לחוק הגנת הדייר מכיוון שחוק זה חל רק על שכירות (סעיף 2 לחוק) שהיא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות...ולפיכך כאשר ניתנה רשות לפלוני להתגורר בנכס או להחזיק בו, להבדיל משכירות של הנכס, לא הוכח הבסיס המשפטי להיווצרותה של דיירות מוגנת". ואכן, נתבעת 18 לא טענה שבשלב מסוים היא הייתה שוכרת של הנכס.
שלישית, עיון בהסכם הפשרה מעלה כי הוא יוצר הבחנה ברורה בין זכויות בעלות לבין זכויות חזקה.
...
על כן, אני מורה על פירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש 30514 חלקה 41 בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, בדרך של רישום בית משותף, בהתאם לתשריט שהוגש למפקח על המקרקעין (למעט ביחס לחלק שהחזיקה בו נתבעת 18, אשר יועבר לחזקת התובעים).
לשם רישום המבנה כבית משותף, אני ממנה את ב"כ התובעים וב"כ הנתבעים ככונסי נכסים (להלן: כונסי הנכסים).
לאחר שבחנתי את מכלול טענות הצדדים, מצאתי לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
