חישוב תשלום אגרה בתביעה של היקף גדול

למערער גם חובות כבדים למס הכנסה ואין לו כל הכנסה פנויה שממנה הוא יכול לשלם את האגרה, גם לא בשיעורים; (2) הנכסים שנזכרו בהחלטת הרשמת מעוקלים ולמערער אין יכולת לממשם; (3) הסכום של 15,000 ₪ שהועברו לחשבון המערער נמשך מקופת הפנסיה מבטחים, וזאת מפאת מצוקתו הכלכלית הגדולה של המערער; הסכום של 3,400 ₪ הופקד בחשבונו בתמורה לכך שעבד בכלא כמורה אסירים והסכום הנ"ל נימסר לו עם שיחרורו; הסכום בסך 10,000 ₪ שהעביר לרעייתו הינו בגין הישתתפות חלקית בהוצאות אחזקת הבית, בהן היא נשאה לבדה לאורך השנים; (4) אין כל הוראה חוקית המאפשרת למעסיק למנוע מעובד את כספי הפנסיה.

בהחלטה יש היתייחסות מפורטת למסמכים ולתצהירים שהוגשו והשענות על ההלכות המשפטיות הרלוואנטיות; (2) מדובר בהחלטה דיונית, ואין להתערב בה אלא במקרים חריגים וקיצוניים, אשר העירעור אינו בא בגדרם; (3) בפתח הודעת העירעור, המערער בעצמו טוען כי הוא מקבל את מרבית קביעותיה של הרשמת ולמעשה הוא מלין על כך שלא קיבל פטור מתשלום אגרה בגין תביעתו לתשלום גמלת פנסיה מהבנק; (4) בדין נקבע כי המערער לא הצליח להוכיח חוסר יכולת כלכלית לשאת בתשלומי האגרה, והמערער לא פירט בבקשתו את כלל הוצאותיו, לא פירט פקדונות בבעלותה של רעייתו ומה מקורם של תשלומים והפקדות שונים שעלו מחשבונו; (5) בדין נקבע כי ההליך אינו מגלה עילה, וכי תביעתו של המערער לפצויי פיטורים ולהפרשות פנסיוניות מחד גיסא ולגמת פנסיה, מאידך גיסא, מהוה תביעת כפל; (6) שלילת הזכאות העקרונית של המערער לגימלת פנסיה נעשתה במועד סיום יחסי העבודה עת נשללה ממנו הזכות לפיצויים (היות שהזכות לפנסיה מהבנק, בהסכם העבודה של המערער, היא זכות חלופית לתשלום פצויי פיטורים ובאה במקומה, כאשר תקופת ההתיישנות נמנית ממועד הפרישה; (7) בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ נ' מרק פיורסט ואח' (13.05.12), נפסק כי ביחס לעצם הזכאות לתשלום פנסיה, שיעור הפנסיה המשולמת והקף החברות בקרן, שנקבעו על סמך נתונים שהיו ידועים בעת הפרישה, מירוץ ההתיישנות מתחיל בעת קביעת הזכאות לגימלה, היינו היתיישנות של 7 שנים מיום הפרישה; וכי ביחס לזכויות שונות העולות מהוראות החוק החל או מתקנות הקרן, כמו למשל, שיטת חישוב השכר הקובע, אשר עומדות לחבר הפנסיונר לאורך תקופת זכאותו, מדובר בעילה המתחדשת מידי חודש בחודשו.

...

רק עם שחרורו מהכלא, החל להתאושש ומכאן התביעה שהגיש כנגד הבנק; (7) המערער ורעייתו נמצאים בסכסוך אישי וגם לה אין ממונות או נכסים; טענות המשיב בערעור המשיב טען, כי דין הערעור להידחות מהטעמים הבאים: (1) החלטת הרשמת מנומקת ומפורטת כדבעי ולא נפלו בה טעויות או פגמים המצדיקים את התערבות בית הדין.

לפיכך, אין אינטרס ציבורי שהמדינה תישא בעלויות ההליך המשפטי; דיון והכרעה כאמור בפתח הדברים, דין הערעור להידחות.

מקובלת עלי קביעת כב' הרשמת כי סכום התביעה מופרז ואינו עומד בהלימה ביחס למצב המשפטי הנוגע להתיישנות רכיבי התביעה.

אחרית דבר הערעור נדחה והמערער יישא בהוצאות המשיב בסכום של 2,500 ₪.

בהנתן העובדה, כי התובעים ביקשו לבצע שינויים בדירה, סוכם ואושר בחתימת התובעים כי מועד מסירת הדירה ידחה בפרק זמן מוגדר וקצוב של עד 30 ימי עבודה, ובהנתן העובדה כי הדירה נימסרה לחזקת התובעים ביום 07.03.17, ובחישוב אריתמטי פשוט של תקופת הגרייס (60 יום) ותקופת ימי העבודה הקצובים בגין השינויים (30 ימי עבודה), הדירה נימסרה עובר למועד המוסכם ודין התביעה להדחות.

בקשת השינויים מצד התובעים כללה שינויים בהקף לא גדול במיוחד, שלכאורה לא אמרוה לגרום לעיכוב בבנייה של הדירה.

באשר לעניין טענת ההגנה של הנתבעת ביחס לעריית רמת השרון, הרי שבפסק הדין בת"ק 11526-09-17 צולה ואח' נ' "רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות" בע"מ (פורסם בנבו) אשר ניתן בתביעה של דייר אחר בבנין בו רכשו התובעים דירה, נדחו טענות הנתבעת נגד עריית רמת השרון בשל הסיבה כי לא נמצא בסיס ראוי בחומר הראיות שהניחה הנתבעת: "בחומר הראיות שצורף לתיק ובעדויות, לא מצאתי כי הייתה התחייבות מטעם העיריה, במפורש או מכללא, לסיים את ביצוע העבודות הנדרשות כל שמועד הסיום יתאים למועד ההיתחייבות למסירת הדירה. הנתבעת גם לא הציגה ראיות מהן ניתן ללמוד על פרקי הזמן המקובלים לבצוע עבודות מסוג זה, ולפיכך קשה לקבל את הטענה כי העבודות בוצעו בפרק זמן בלתי סביר, טענה שנטענה בעלמא ולא הוכחה. עריית רמת השרון החלה בתכנון הנידרש וביצועו בפברואר 2016 עם כניסתו של ראש עיר חדש, והצפי לסיום העבודות הוא בפברואר 2017. כרשות ציבורית האמורה לפקח על הליך הבנייה החל מקבלת ההיתר ועד למתן טופס איכלוס, לא מצאתי הוכחה כי הערייה היתנהלה בצורה בלתי סבירה כזו המצדיקה את נשיאתה בתוצאות הבטחת הנתבעת לתובע, סיכון אותו נטלה הנתבעת במודע". עוד נקבע, עובדתית, כי הנתבעת ידעה היטב בעת כריתת הסכם המכר כי מסירת הדירה תלויה בהשלמת ביצוע השיפורים התחבורתיים וכי בחרה ליטול סיכון ביחס למועד מסית הדירה.

יש להכפיל סכום זה ב – 1.5, ועל כן יעמוד הפצוי הכולל לתובעים על סך 31,200 ₪ לכל התקופה הנ"ל. לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים בתוך 30 יום 31,200 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן אגרת משפט בסך 325 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

...

בנסיבות אלו, סבורני כי פרק זמן של 30 ימים הינו פרק זמן סביר לביצוע השינויים, כפי שאכן נקבע בהסכם השינויים.

המסקנה היא כי אין לקשור בין התנהלות העירייה לבין התחייבות הנתבעת למסור את הדירה במועד שנקבע בהסכם המכר.

יש להכפיל סכום זה ב – 1.5, ועל כן יעמוד הפיצוי הכולל לתובעים על סך 31,200 ₪ לכל התקופה הנ"ל. לאור האמור, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים בתוך 30 יום 31,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן אגרת משפט בסך 325 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

בתביעה-שכנגד דרשה האגודה כי הנתבעות שכנגד יפנו את הנכס וכי ישלמו דמי שימוש ראויים בסך 2,500 ₪ לכל חודש, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית, מדצמבר 2009 ועד פינוי הבית בפועל.

ככל שהתובעת-שכנגד רצתה לקבל דמי שימוש בהקף גדול יותר, היה עליה לתקן את כתב התביעה ולהשלים אגרה בהתאם.

השמאי העיד כי לקח בחשבון את הפחת כאשר חישב את תרומת המחוברים לשווי הנכס (דבר שהביא להפחתה של החלק היחסי של המחוברים ולהפחתת דמי השמוש עבור המחוברים), אך לא לקח בחשבון את הפחת בקביעת שווי ההשקעות.

...

בנסיבות העניין, אני סבורה כי יש לפטור את הנתבעת-שכנגד 2 מדמי שימוש, בכן היא הייתה קטינה במשך כל התקופה הרלוונטית.

אשר על כן, גם אם הוכנה טיוטת הסכם בסכום האמור, אין בידי לקבוע כי זו הדרישה שהוצגה בפני גב' קליין.

גם הטענה כי יש לקזז את ההשקעות בנכס, אין בידי לקבלה.

בנספח 9 לתביעת סופר - חשבון צריכת מים בחודשים 07- 08 שנת 2008,צוין בראש החשבון: "לידיעתך ע"פ תקנות החרום שקבעה ממשלת ישראל, החל מ-10.08.08 בוטלה ההוזלה בתעריפי המים להשקיית גינות והם יצורפו לחישוב הצריכה הביתית". משמע הנתבעת שבשלב זה הייתה ערה לתיקון הכללים, למדיניות החרום, ולביטול ההוזלה למים להשקיה – הוציאה את חשבון 9 שבו ניתן פטור מאגרת ביוב לקצובת המים.

(23.7.15) עמד בית המשפט העליון על ההבחנה שבין השבה לפצוי, בהקשר של סעיף 5(ב)(2) וקבע: "אך מה דינן של תביעות לפיצויים, ותביעות להשבת סכומים שאינם 'מס, אגרה או תשלום חובה אחר'? כזכור, פרט 11 לתוספת השניה, שעל פיו ניתן להגיש תובענה ייצוגית כנגד הרשות ככזו, והכוללת בתוכה את הגנות החדילה והגבלת סעד ההשבה, אינו כולל תובענה לפיצויים, ואף נעדר התיבה 'לרבות' – השמטה המעוררת את השאלה, מה דינן של אותן תובענות בגין פיצויים שאינם 'מס אגרה או תשלום חובה אחר', כאמור נדמה אם כן, כי לא ניתן להגיש תובענה לפיצויים כנגד הרשות ככזו אלא על פי פרט 11 לתוספת, מסקנה המשתקפת גם מן העובדה שהמחוקק התכוון לכלול בגדרי סעיף 5(ב)(2) רק תביעות השבה על פי פרט 11 (ראו בענין אסל, בפסקה ל"ד)").

ב"כ התובעים ביצעו פעולות מיוחדות וייחודיות לתביעת סופר: ניהול עתירה על פי חוק חופש המידע לצורך השגת תחשיב אגרת הביוב, הגשת חוות דעת מומחה לצורך הוכחת הקף הנזק, הגשת תובענה בגין הקף קבוצה גדול יותר (גם מבחינת מיהות חברי הקבוצה וגם מבחינת תקופת התובענה).

...

הסכום הכולל הוא 2,835,000 ₪ ובצירוף מע"מ – 3,316,950 ₪ - וכך אני מורה.

אשר לגמול לתובעים המייצגים אני מורה כי זה יעמוד על 695,000 ₪ (5% מסכום ההשבה).

סוף דבר נוכח כל המפורט לעיל, התובענה הייצוגית מתקבלת.

ברם, תשלומים אלה מהוים, לדעתו, "אגרה", ומכאן שלא היה מקום לגבות אותם בהיעדר הסמיכה – מה גם שסעיף 18(ד) לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, שולל גביית אגרה "בעד בקשה של אדם לקבל מידע על אודות עצמו". לאחר גלגולים שונים שאינם מענייננו, אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (ת"צ 115/07; השופטת י' שיצר), את התובענה הייצוגית – בהתאם להסדר דיוני שגיבשו הצדדים ביום 2.5.2012.

לדידו, ההסדר הסטאטוטורי הייחודי ביחס לתובענה ייצוגית נגד רשות נועד למנוע "פגיעה בקופה הציבורית ובתקציבן של רשויות המדינה, כתוצאה מחיובן בהשבת סכומים בהיקפים גדולים" (פסקה 49).

יש לזכור כי שיטת החישוב האמורה אומצה בשל החשש שהחלופה – קביעת הגמול ושכר הטירחה "כנגזרת של [...] פרק הזמן שבין תחילת הגבייה ועד למועד הודעת החדילה" – "עלולה לתמרץ תובעים עתידיים שלא להגיש תובענות ייצוגיות נגד הרשות מיד עם תחילת הגבייה, כבנידון דידן; אלא להמתין, עד שהסכומים אשר נגבו מן הקבוצה, ומהם נגזרים, לגישת המערערת, שיעור הגמול ושכר הטירחה, יהיו גבוהים דיים, ומשכך יהיו 'כדאיים' לתובע המייצג ולבאי-כוחו" (שם, פסקה 33).

ודוק: שלא כחברי, השופט נ' הנדל בדנ"ם מי הגליל (שם, בפיסקה 12 לחוות-דעתו) דומני, כי אין מדובר בהליך "מנהלי במהותו". עסקינן בהליך יצוגי, בבחינת אוסף של תביעות השבה אזרחיות, שאיגודן יחד לכדי תובענה יצוגית אחת הופכן לתובענה מנהלית, הנדונה אמנם לפני בית המשפט לעניינים מינהליים אך לפי סדר הדין האזרחי (סעיף 5(ב) לחוק; תקנה 19 לתקנות תובענות יצוגיות, תש"ע-2010; תקנה 29 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000).

...

כללו של דבר, הגם שאיני שותף לחלק מהנמקותיו של חברי השופט נ' הנדל – אם במישור הלשון, אם במישור התכלית – משנתחדדה בדיון נוסף זה המשמעות הבעייתית של הפרשנות המצמצמת מבחינה מעשית-דיונית, באתי לכלל מסקנה כי במצב הנתון נכון יהיה לבכּר את הפרשנות המרחיבה.

לפיכך החלטתי להצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט נ' הנדל.

למרות זאת, אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט נ' הנדל, מהטעמים המפורטים בפסק דינו.