המשיבה מיתנגדת לבקשה תוך שהיא מפנה, בין היתר, להילכת ג'אבר בבש"פ 9075/12, לפיה - הסמכות העניינית לחשב את מניין ימי פסילת רישיון נהיגה על פי גזר דין מסורה לרשות הרשוי.
"
מתקין התקנות טרח וקבע הסדר חלופי למי שרישיון הנהיגה אינו בידו, ועל כן הוא אינו יכול להפקידו, והסדר זה חל הן על רישיון שאותה שעה היה בתוקף והן על רישיון שתוקפו כבר פקע, ובלשון תקנה 557(ב): "הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רישיון נהיגה, או לקצין מישטרה או לרשות הרשוי, לפי העניין, כי רישיונו של בעל רישיון הנהיגה שנפסל כאמור בחוק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה."
לפסיקה זו מתווספת הוראת תקנה 556(א) לתקנות התעבורה, הקובעת כי: "נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט". כלומר, יש צורך במעשה אקטיבי-פורמאלי של הנהג לשם תחילת תקופת הפסילה, וזאת באמצעות הפקדת רישיון הנהיגה (ראו לדוגמה רע"פ 6928/18 כלפון נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.10.18)).
...
במצב דברים זה, אין מנוס מן המסקנה לפיה בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בבקשה והכתובת אליה צריך היה המבקש לפנות היא רשות הרישוי, ודי בכך כדי להוביל למחיקת הבקשה.
הנה כי כן ולאור הפסיקה הענפה בנושא, המסקנה בעניין חישוב ימי הפסילה לא משתנה ועל כן, דין הבקשה להידחות.
זאת ועוד, הרי שאין כל ראיה לכך שמהלך התקופה שבין מתן גזר הדין ועד למועד הבקשה שלפניי, המבקשת אכן לא עשתה שימוש ברישיון הנהיגה שלה, וזאת, בניגוד לטענתה כי "מאז לא נהגה ואינה נוהגת".
54678313לסיכום, כפי שנקבע לעיל, בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בבקשה ולפיכך דינה להימחק.
