חישוב תגמולי מילואים לשירות קבע

אכן, התובע הפסיק את עבודתו אצל הנתבעת, וביום 3/5/11 או בסמוך למועד זה גוייס התובע לשירות מילואים בתנאי קבע, ומיום 4/9/11 - החל התובע לשרת בשירות קבע בצה"ל. סמוך לאחר הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, הגיע התובע אל משרדי הנתבעת, לשם "גמר חשבון". התובע ישב עם מר חוסיין גדיר, אשר כיהן אז כמנהל החשבונות של הנתבעת.

הרכיבים הרלוואנטיים לענין זה, אינם זהים לאלה שהבאתי בחשבון לצרכי חישוב גמול השעות הנוספות, אלא הם כוללים את הרכיבים הקבועים (כגון שעות רגילות עד 186 שעות בחודש) ואת אלה שמחליפים את שכר העבודה הרגיל (כגון גמול מילואים, ודמי חופשה).

...

אני מעריך שאילו הצדדים היו מגלים קצת יותר גמישות, היו יכולים באי כחם המוכשרים, להגיע לפשרה שאינה צודקת פחות מתוצאתו של פסק דין זה. לחלופין, היו הצדדים יכולים להסמיך אותי לפסוק לפשרה, ואני מעריך שבמקרה כזה - תוצאת הפסיקה לפשרה לא היתה רחוקה מהתוצאה שהתקבלה בסופו של דבר בפסק דין זה. אם הצדדים היו מגלים נכונות כאמור, הם היו חוסכים מעצמם הוצאות רבות, טרחה רבה של באי כחם, וחודשי המתנה ממושכים (והיו חוסכים גם ממני טרחה לא מועטה).

מכל מקום - אני מקבל, חלקית, את התביעה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע, את כל האמור להלן: גמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית ובחגים, בעד כל אחד מהחודשים שמפורטים בטור (1) לטבלה שבסעיף 80 לעיל, בסכום הנקוב לצדו בטור (2) לאותה טבלה, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית החל מהמועד המצויין לצדו בטור (3) לאותה טבלה.

אני דוחה את טענת הקיזוז שהנתבעת העלתה בכתב ההגנה, אלא שאין בדחיה זו כדי לגרוע מזכות הקיזוז במסגרת ההתחשבנות כאמור בטבלה שבסעיף 80 לעיל, וכאמור בסעיף 114א2 לעיל, ביחס לסכומים העודפים ששולמו בחודשים ינואר 2009 ואוקטובר 2010.

(א)לענין חישוב שכר העבודה הרגיל או ההכנסה הממוצעת יראו אדם שבתכוף לפני שרותו במילואים לא היה עובד או עובד עצמאי, אך ההפסקה בעיסוקו לא עלתה על התקופה שנקבעה לכך, כאילו החל את שרותו במילואים ביום שחדל להיות עובד או עובד עצמאי, לפי הענין.חישוב ה (ב)עובד הזכאי לתגמול גם כעובד עצמאי, לא יעלה סכום התגמול ליום, שישולם לו, על התגמול המירבי לעובד עצמאי.

...

הכרעה במחלוקת שבין הצדדים, סבורים אנו , כי עם כל הצער שבדבר, אין הצדק עם התובע.

לטעמנו, הפרשנות שנותן התובע להוראות הסעיפים הרלבנטיים בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב),התשנ"ה-1995(להלן: החוק) מאולצת ,מוציאה את לשונם מידי פשוטה ואין לקבלה.

מסקנה זו מתחייבת מאלה: כאמור כותרת הסעיף מבהירה כי המדובר בשכר עבודה רגיל והכנסה ממוצעת- קרי מונחים שהוגדרו כבסיס לחישוב התגמול בקטגוריות הראשונה והשניה בלבד.

נוכח אלה נדחית התביעה.

זאת, בין היתר, בדרך של הגדלת תיקרת ההכנסה לצורך חישוב התגמולים המשולמים בעבור שירות מילואים; לבסוף, ככל שחוקתיות התיקון לחוק תאושר, מתבקש להבטיח, באמצעות שיטת גבייה מתאימה, כי תשלומי דמי הביטוח בהתאם לתקרת ההכנסה המוגדלת ייגבו רק ביחס להכנסות המבוטחים שהופקו החל מיום 1.8.09 – שהוא מועד תחילת תחולתו של התיקון לחוק – ואילך, ולא ממועד מוקדם יותר.

לא למותר לציין, כי על-פי סעיף 277(א) לחוק הביטוח הלאומי, רשאי שר העבודה והרווחה, בהתייעצות עם שר האוצר ובאשור ועדת העבודה והרווחה, לקבוע "נסיבות ותנאים שבהם ישולם התגמול בשיעור מוגדל לכלל המשרתים במילואים או לסוגים מהם, ללא הגבלה של זמן או לתקופה מוגבלת, וכן לקבוע את גובה השעור המוגדל, מקורות מימונו וסדרי תשלומו" (השוו: בג"צ 359/82 אילן נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד לו(4) 110 (1982)).

...

הסוגיה הגיעה להכרעתו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר פסק כך: "נקודת המוצא לפסיקת הדין בערעור זה היא שהכנסת עובד עצמאי לצורך חישוב דמי ביטוח היא הכנסה שנתית ולא הכנסה חודשית. ... לעומת זאת, התקופה לתשלום דמי ביטוח גם לעובד עצמאי היא חודשית ... נקודת מוצא זו מובילה למסקנה, כי לא ההכנסה החודשית בפועל היא הקובעת במקרה זה, לא היא המדווחת, ולא היא שצריך לדווח עליה. ההכנסה השנתית היא הקובעת, כאשר פשיטא שההכנסה החודשית הממוצעת היא פועל יוצא של חלוקת הכנסה זו ב-12. דרך חישוב זו היא הגיונית מתבקשת ונסמכת על הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו. ... דרך חישוב דמי הביטוח של עובד עצמאי על בסיס השומה השנתית כשהיא מחולקת ב-12 היתה קיימת גם לפני החוק המתקן. בענין זה לא שינה החוק המתקן מאומה. כך לפני החוק בטרם תיקונו, אילו היתה הכנסת המערערים כולה בחודש ינואר, בעוד שביתרת השנה לא היתה להם כל הכנסה, היה עליהם לשלם דמי ביטוח על פי ההכנסה החודשית הממוצעת בכפוף לתקרה גם לגבי יתרת התקופה, בה לא היתה להם כל הכנסה, אלא שהמערערים לא הוטרדו מדרך חישוב זו כל עוד דמי הביטוח היו נמוכים. משגדלו דמי הביטוח עקב ביטול התקרה, קפץ באופן טבעי רוגזם של המערערים עקב ההגדלה "המכאיבה" בדמי הביטוח, אך הפגם שמבקשים המערערים למצוא "בשיטה הממוצעת" היה קיים גם בטרם חקיקת החוק המתקן, אך באותו זמן לא מחו על כך. כשאלה פני הדברים, המסקנה היא שבדין חישב המוסד את הכנסות המערערים במחצית הראשונה על פי החוק בטרם תיקונו, ובמחצית השנייה על פי החוק לאחר תיקונו – הוא החוק המתקן.

אין מקום, אפוא, להיעתר גם לראש זה של העתירות.

סוף-דבר עתירות אלה הציבו סוגיות גרעיניות בתחום הביטחון הסוציאלי בישראל, ובענין היחס שבין מגזרי האוכלוסיה השונים הנושאים בנטל מימונו.

במטרה להגן על העובד שלא יצא בחיסרון כיס ובהיזק הישתכרות לעת שירות המילואים ולאחריו, נקבעה מסכת ההוראות שבפרק י"ב, ובה בין היתר, הזכות לתגמול (סעיף 271); שיעור התגמול (סעיף 272); אופן חישוב התגמול ותשלומו(סעיפים 273 - 282); וחובת המשך התשלומים לקופות ולקרנות - כאמור בסעיף 283 לחוק.

...

יחד עם זאת, לא ויתרו הרופאים על עצם קיומה של הזכות ועל המדינה לשלמה ממועד מתן פסק דין זה. על כן, מקובלת עלי עמדת חברתי השופטת ארד, שחובת ההפרשות שאנו מטילים על המדינה מתחילה במועד מתן פסק דינו של בית הדין האזורי.

סיכומם של דברים - לאור כל האמור לעיל, אף אני בדעה שחובה על המדינה להפריש לקופות הגמל של הרופאים עבור רכיב "עבודה נוספת" גם עבור התקופה בה משרת הרופא במילואים, וזאת יחד עם העברת חלקו של הרופא לקופות הגמל.

סוף דבר ערעור המדינה נדחה.

הנתבע, כמו גם היועץ המשפטי לממשלה, פירטו בפני בית הדין כי על מנת למנוע פגיעה זו בחיילי קבע, הגיעו משרד הביטחון והמוסד לביטוח לאומי להסדר לגבי אנשי צוות אויר משוחררי קבע, לפיו אם יסיימו את שירות הקבע הרגיל שלהם, וייקראו לשירות מילואים בתוך 90 ימים לאחר השחרור – יקבלו תגמול מהנתבע, בגין ימי המילואים שביצעו במסגרת 90 הימים, שיחושב לפי השכר שקיבלו כששירתו בשירות קבע (ר' פירוט לגבי ההסדר בהודעתו הראשונה של היועץ המשפטי לממשלה, מיום 16.11.05).

...

לאחר ששקלתי את טיעוני כל הצדדים המעורבים, מצאתי כי אין מנוס אלא לדחות תביעתו של התובע.

בהתחשב במכלול נסיבות הקשר המיוחד בין החייל בשירות הקבע לבין הצבא באתי לכלל מסקנה, כי נקשר חוזה עבודה ביניהם שהוא בעל מאפיינים ייחודיים ושניתן להגדרה כ'חוזה שירות' לגביו ניתן ליישם את מבחן התכלית.

התובע, המסרב לראות בהסדר זה הטבה, עמד על כך שבמסגרת המילואים בתנאי קבע אין הוא מצוי במעמד של חייל בקבע כלל וכלל, וכי יש לראותו כמי שמצוי במעמד של אזרח, העובד עבור צה"ל. כאמור לעיל, לא מצאתי בסיס עובדתי או משפטי לפרשנות זו. על אף טענת התובע, לפיה אף הצבא עצמו אינו רואה בו "חייל בשירות קבע" בשרתו במילואים בתנאי קבע – אין פירוש הדבר שאם איננו "חייל בקבע", כי אז המסקנה היא שבמהלך מילואים מסוג זה הוא נחשב ל"עובד" או "אזרח" שחויל לעבודה עבור צה"ל. בררת המחדל היא שהתובע הינו חייל מילואים, ולא "עובד"; או חייל בקבע, שאף לגביו קובעת הפסיקה כי איננו "עובד" לכל דבר ועניין.

לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, רשאי הנתבע לתבוע בחזרה או לנכות מכל תשלום, גמלה ששילם בטעות או שלא כדין למבוטח, כפי שאכן קרה במקרה זה. לאור כל האמור, נדחית תביעתו של התובע.