טענתו העיקרית של התובע בעניין זה הנה כי הכנסתו בתקופת שרותו במילואים בתנאי קבע מהווה "הכנסה מעבודה" לכל דבר, ולכן יש להביאה בחשבון לצורך חישוב תגמול המילואים, בנוסף להכנסותיו ממשלח ידו כעצמאי.
...
לאחר ששקלתי את טיעוני כל הצדדים המעורבים, מצאתי כי אין מנוס אלא לדחות תביעתו של התובע.
בהתחשב במכלול נסיבות הקשר המיוחד בין החייל בשירות הקבע לבין הצבא באתי לכלל מסקנה, כי נקשר חוזה עבודה ביניהם שהוא בעל מאפיינים ייחודיים ושניתן להגדרה כ'חוזה שירות' לגביו ניתן ליישם את מבחן התכלית.
התובע, המסרב לראות בהסדר זה הטבה, עמד על כך שבמסגרת המילואים בתנאי קבע אין הוא מצוי במעמד של חייל בקבע כלל וכלל, וכי יש לראותו כמי שמצוי במעמד של אזרח, העובד עבור צה"ל.
כאמור לעיל, לא מצאתי בסיס עובדתי או משפטי לפרשנות זו.
על אף טענת התובע, לפיה אף הצבא עצמו אינו רואה בו "חייל בשירות קבע" בשרתו במילואים בתנאי קבע – אין פירוש הדבר שאם איננו "חייל בקבע", כי אז המסקנה היא שבמהלך מילואים מסוג זה הוא נחשב ל"עובד" או "אזרח" שחויל לעבודה עבור צה"ל. בררת המחדל היא שהתובע הינו חייל מילואים, ולא "עובד"; או חייל בקבע, שאף לגביו קובעת הפסיקה כי איננו "עובד" לכל דבר ועניין.
לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, רשאי הנתבע לתבוע בחזרה או לנכות מכל תשלום, גמלה ששילם בטעות או שלא כדין למבוטח, כפי שאכן קרה במקרה זה.
לאור כל האמור, נדחית תביעתו של התובע.
