חישוב ריבית שגוי בחשבון חח"ד בבנק

האחד, כי יש לשנות את שיעור הריבית בתיק ההוצל"פ. בעיניין זה טען, כי הבנק פתח את תיק ההוצאה לפועל בשיעור ריבית שגוי בנגוד לפסק הדין, כך שבעוד ע"פ פסק הדין היה צריך הבנק לצרף לסכום שנקבע בפסק הדין ריבית בלבד בהתאם להסכמים בין הבנק לנתבע הסכמי ההלוואות הנוגעים לאשראי ולא להסכם הדביטורי הכללי, הגיש הבנק פסק דין בצרוף ריבית ע"פ טבלה 204 המייצגת את הריבית המרבית הנוהגת בבנק בחשבונות חח"ד שאינם עומדים בהסכמים.

באשר לשעור השגוי של הריביות בהחלטת כב' החלטת ראש ההוצאה לפועל, העניין מצוי בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל, כאשר בעניינינו משהמערער טען כי הנטל רובץ על הבנק להוכיח את שיעור החוב ובשים לב, כי הבנק אישר, כי החישוב שנעשה אינו נכון, פעלה ראש ההוצאה לפועל נכון כשהורתה על הגשת תחשיב מפורט באמצעות רואה חשבון מטעם הבנק ממנו ניתן יהא ללמוד כיצד יש לחשב את החוב בהתאם להסכם תנאי העסק הכלליים כפי מסקנתי המפורטת לעיל.

...

דיון ומסקנות: לאחר עיון בהודעת הערעור בתגובה לה ולאחר ששמעתי את הצדדים סבורני, כי דין הערעור להידחות ואפרט.

הוראות פסק הדין הגם ולא נקטו את המילים "ריבית מרבית" הינן ברורות ומובילות למסקנה אחת כי מעת שהחוב הועמד לפירעון מידי אין עוד לילך להסכמי ההלוואה כגרסת המערער, כי הוא אינו עוד חלק מהסכמי ההלוואה ואינו כפוף לתנאים האמורים בהם, והדבר אינו דורש הבהרה או נתון לפרשנות.

מצופה מתאגיד בנקאי על החובות המוטלות עליו, כי ינהג בתום לב ולא יאלץ את המערער לפתוח בהליך נפרד לצורך גביית חוב זה. ביהמ"ש מקווה כי אכן הבנק ישכיל לעשות כן. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.

הנתבע התחייב בתנאים הכלליים לשלם לבנק על פי דרישתו הראשונה ובתוך 7 ימים כל סכום המגיע ממנו, בשל יתרת חובה בצרוף ריבית לפי השעור ואופן החישוב של ריבית שנתית מקסימלית לגבי משיכת יתר בחשבון עו"ש שלא נקבע לו מסגרת אשראי, או ריבית בשיעור הגבוה ביותר הנהוגה בבנק על אשראי בחשבון חח"ד , בתוספת ריבית חריגה בחשבון חח"ד כפי שתהיה נהוגה בבנק.

בחקירתה של העדה ברש על פשר נספח א' לתצהירו המשלים של הנתבע שכותרתו "מידע משלים לדווח שנתי" בו נירשם כהאי לישנא: ערבויות נגדיות : 1,430,000 ₪ השיבה העדה: "לא ראיתי את זה קודם אבל זה רק יכול להיות טעות ברישומים". אין לבנק להלין כנגד רישומיו משלא הודיע על טעות שלו ושעה שלגירסת הנתבע לאבנר היה פקדון בסכום קרוב לסך האמור.

...

לפיכך, נדחית תביעתו בעילה של לשון הרע.

סוף דבר, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

לפיכך, אני מורה לנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה ובנסבות העניין תתוסף ריבית פריים + 9% (ראו חוות הדעת על הריבית שנגבתה בחשבון ובנספח לכתב התביעה) ממועד הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל.

במקום אחר נישאל התובע אם החשבונות שהוגשו למועצה כללו חיובי ריבית כאמור, ועל כך השיב: "אני לא יודע מה הוגש. מה שהוגש, יש ניירת שהגשתי למועצה". בסמוך לאחר מכן הוצגה לתובע העובדה שבפרק הזמן שבין דצמבר 2002 ל-30.3.06 הוא זוכה בהפרשי ריבית בסכום של למעלה מ-4,000,000 ₪, ועל כך הוא השיב: "לא ידוע לי ולא אני עשיתי את החישוב, כל מה שעשיתי הוא מתועד וזה החישוב האחרון בשנת 2004, לפני שנתנו לי את השיטריות". כשנשאל אם יוכל להציג את החישוב, השיב: "תשאל את העורך דין שלי אם הוא מאשר" (עמ' 11 לפרוטוקול).

אני אומר לך שאני מבין שלשיטתך החומר הזה מבסס את החשבון? לא רק זה. על פי הבדיקות שגזברות הערייה עשתה, לאותו תעוד, יש דוקא בחומר הזה כדי להראות שנפלו טעויות רציניות בחישובים.

אחד הנספחים לחוות דעתו של עטווה הוא חוזה קבלנות בעיניין "שקום גרעין הכפר (שלב ב')", שבסעיף 5(ב)(ד) שלו הוסכם על ריבית בגין פיגורים בתשלום "בשיעור השווה לריבית על משיכת יתר ושיהיה באותה עת בבנק לאומי לישראל בחשבונות חח"ד". הוראה דומה מצויה בחוזה קבלנות שעניינו "שקום מרכז הכפר, במרכז הכפר המערבי", שהוא מיסמך שהגיש בא כוח הערייה בשלב הקודם של הדיון (נ/2).

...

אולם משהגעתי למסקנה שהסכם הפשרה וההסכמה להתחייב כלפי התובע לשלם לו באמצעות הוראות התשלום הם בבחינת התקשרות חדשה, אזי חלה על התקשרות זו הוראת סעיף 18(א) לחוק האיחוד, וכאמור לא מצאתי בחוק הביטול הוראה רלוונטית לעניין זה. בצד זאת, נראה לי שבהיבט אחר התובע צודק כשהוא טוען שהן על רקע הוראת המעבר בסעיף 12(א) לחוק האיחוד, והן על רקע ההוראות המקבילות בחוק הביטול, יש לקבוע שהוראות התשלום נחתמו כדין.

אם היה עליי להכריע בדבר הייתי נוטה לקבל את טענות המועצה, ובעיקר את הטענה שהתביעה איננה לתשלום עבור עבודה שבוצעה ותמורתה לא שולמה, כי אם לתשלומי ריבית בשל איחור בתשלומים, כאשר לא ברור – וגם לא הוכח – כיצד חושבה הריבית ועל מה מבוססת טענת הזכאות לה. סיכומו של דבר, על המועצה הייתה החובה להוכיח שלא נותר חוב והיא לא עמדה בכך, ולכן יש לקבוע שבזמן הרלוונטי הייתה קיימת יתרת חוב, וזאת גם אם לא עלה בידי התובע להוכיח את הסכום המדויק של יתרת החוב וכיצד הוא נוצר.

בהתאם לכך אני מחייב את המועצה לשלם לתובע את הסכום הנקוב בכל אחת מאותן הוראות, היינו סך 150,002 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, בהתאם לחוק פסיקת ריבית והפרשי הצמדה תשכ"א-1961, ממועד הפירעון של כל אחת מהוראות התשלום האמורות ועד למועד התשלום בפועל.

טענת התובעים בדבר חישוב ריבית לפי "שנה מקוצרת" בסיכומים שהוגשו על ידם העלו התובעים לראשונה את הטענה, "שעד שנת 1991 נהג הבנק לגבות ריבית העולה בכ-1.5% על זו המוסכמת, וזאת על ידי 'קיצור ימות השנה'. הבנק לא הוכיח כי תיקן וזיכה את התובעים בגין 'טעות/ זו" (סעיף 201 לסיכומי התובעים).

סעיף 3 קובע בתמצית, כי שיעור ריבית הפיגורים הוא "שיעור ריבית חריגה מירבית שתהיה נהוגה בבנק באותה עת לגבי יתרות חובה בחשבונות חוזרים דביטורים", וכי הריבית "תחושב ע"י הבנק על היתרות היומיות, ותצורף על ידי הבנק על הסכום שבפיגור, בסוף כל תקופה כפי שיקבע על ידי הבנק מעת לעת וכנהוג לגבי חשבונות חוזרים דביטורים". כזכור, במסגרת טענת "פרעתי" הראשונה שהוגשה על ידם, טענו התובעים כי בין התובע לבין אחד מעובדי הבנק הושגה הסכמה שלפיה ריבית הפיגורים תעמוד על פריים + 3%, ולא בשיעור הקבוע בהסכם ההלוואה.

...

התובעים עותרים לבית המשפט שיעשה שימוש בסמכות המסורה לו בסעיף זה, ויפחית את שיעור של "הפיצוי המוסכם". אין בידי להיעתר לבקשה.

סוף דבר מהטעמים אותם הבאתי לעיל החלטתי, לדחות את הטענות שהתובעים העלו ביחס לחשבון בן יהודה, ולקבל את הטענה שהמשכון אינו חל על חשבון אלון שבות.

מצאתי כי מוטב שהדבר ייעשה במסגרת הליך זה. אני קובע, אם כן, שעל הצדדים לערוך תחשיב של החוב לפי ההנחיות הבאות: יש לחשב את יתרת חובם של התובעים בחשבון בן יהודה בלבד.

גובה החוב בגין דמי השכירות מיסמך חישוב יתרת החוב על פי הנהלת החשבונות של התובעות צורף כנספח ה1 לתצהירה של הגב' בתיה ליפשיץ.

נציג הבנק העיד והגיש טבלת שיעורי הריבית לחשבונות חח"ד וכן הודעות שפורסמו על ידי הבנק בדבר שינויי שעורי הריבית (ת/2).

בין היתר הועלתה האפשרות ש"עת נחקק תיקון תשנ"ב יצאה שגגה מלפני המחוקק בהגבילו את פעולת סעיף 5(ד) רק למי שערב לפני התיקון (ת"א (חיפה) 10339/97, בנק לאומי נגד אליאס חורי עיצוב ושיפוץ (1992) בע"מ, סעיף 22 לפסק הדין) ".

...

גירסה זו לגבי סכום הקרן וסכום הריבית נטענה בכתב התביעה, עולה מהתחשיבים שערכו התובעות "בזמן אמת" (בכפוף לתיקונים המוסכמים הנ"ל) ואני מקבלת אותה.

נראה לי כי משהוסכם על הנספח לחוזה בנוסח הרחב שהוסכם, השוכרים הם הנושאים באחריות העיקרית לטפול בבעיות הרטיבות.

נוכח האמור אני קובעת פיצוי בגין נזקי רטיבות שלא הוכחשו או החורגים ממה שהוצג לשוכרים וכן בגין תפיסת החזקה בחנות שלא כדין בסכום כולל של 25,000 ₪.

לפיכך התביעה נגד נתבעת 6 נדחית.